עוד חוזר הסיפור – רשמים מצפייה בחזרה של תאטרון פלייבק "שקוף"

ללמוד לאלתר – הסוד הוא בלהגיד "כן" לטעויות 

כל מורה חייב לאלתר ולהגיב למאות התרחשויות ושינויים במהלך שיעור אחד.

כשצפינו באנסמבל שקוף-תיאטרון פלייבק ירושלמי בחזרה במסגרת הכנס הראשון למנחי מורים מובילים ראינו, וחווינו כיצד השחקנים לומדים, חוקרים ומשפרים מיומנויות מגוונות במטרה דומה – לשלוט באומנות האילתור החי – בפני קהל.

למדנו שבאימפרוביזציה העיקרון המנחה הוא להיות פתוח להזדמנויות. מה שיכול להיראות כהפרעה או חריגה ממהלך המחזה, ראוי דווקא להגיד לו "כן", לראות בו מתנה שמוצעות לנו כדי ללמוד משהו חדש, ולהתגמש.  בהתאם לעקרון זה ראינו ש"העונש" למי שטועה בחזרה הוא לעמוד במרכז מעגל השחקנים – בזמן שכולם מוחאים לו כפיים. הטעות, הרעש וההפרעה מתפרשות כמתנה והזדמנות ללמידה. חשבתי במהלך הצפייה שזה נושא שגם אנחנו צריכים לתרגל. תארו לעצמכם אם כל תלמידי הכיתה ימחאו כף לתלמיד שהעז להציע תשובה "לא נכונה" מול כל הכיתה?  או אם במקום לנסות להתנגד להפרעות ולרעש בשיעורים, נחשוב איך לאמץ אותם, לראות בהן 'מתנה' ללמידה?  נזכרתי גם בפרופ' מנו קאפור, שהרצה בכנס קודם של 'מהלך השקפה'  על ההזמנות שטעויות מציעות לנו כדי להשתפר מקצועית ("כשלונות פוריים"), ובפודקאסט של "זמן חינוך" בנושא "ללמוד מכשלונות"

מה אם היינו מנסים ללמד בלי לדבר? לתת לתנועה להוביל ללא מילים

את עבודת האנסמבל והחימום השחקנים עושים באמצעות משחק בניסיון להשאיר את הכדור באוויר ביניהם ולספור יחד, המנחה מדגיש את הצורך בהעברת הכדור באופן שיהיה נוח למקבל לתפוס אותו, להתרכז ולשמור על קשר עין בין כל חברי הקבוצה, כאשר כולם שותפים להשגת מטרה משותפת, ותלויים אחד בשני לשם השגתה. בין העברות הכדור חשבתי "זה חייב להיות תרגיל חימום טוב למפגש קהילת מורים".

בחזרה בה צפינו השחקנים חקרו  את היחס בין הפיזי והמילולי. איזה מתנות מזמן כל מדיום? מה הוא מאפשר או מצמצם? איך זה נראה כשיוצאים מתוך תנועה ואיך זה נראה כשהופכים את הסדר: כאשר המילה היא המובילה את התנועה? כדי לאפשר לשחקנים לחוות תשובות אפשריות לשאלות אלה הם מתנסים בתרגיל עמידה דוממת כמו פסל, ובמקביל בעבודה מילולית בלבד. השחקנים מציינים במהלך החזרה כי "כשהשכל נתקע – התנועה יכולה להפעיל", הם לומדים להבין ולחוות את התובנה כי כאשר עולה סיפור קשה וכבד מהקהל (כאמור, בתאטרון פלייבק השחקנים ממחיזים סיפורים שעולים מהצופים) אפשר לפנות אל תנועה ועשייה. הם מגלים לעצמם כקבוצה במהלך החזרה כי פניה אל המימד הפיזי יכולה לאוורר את הקושי שעולה מהרובד המילולי של הסיפור אותו הם מאלתרים.

במהלך תרגילי האילתור של השחקנים בנושא המעבר בין תנועה למילה מדוברת, אני חושבת איך יכולה להיראות עבודת הנחיית קבוצה כשהיא תעשה בלי מילים כמעט. רק מהמחשבה על כך אני נזכרת באימה בימים שנעלם לי הקול ובכל זאת נכנסתי לכיתה וניסיתי ללמד.

 באחד התרגילים השחקנים 'חושפים' את מחשבותיו של השחקן המציג באמצעות דיברור/תרגום למילים של התנועות שלו  תרגיל המזמן הומור בפער שמתגלה בין כוונת המציג להצגת הדובר. זהו תרגיל שניתן לאמץ לדעתי כמנחים, אם רוצים ללמוד ולחקור יחד את נושא הדימוי הציבורי (Face Work ) והשפעתו על עבודת המורה.

  • למאמרם של דנה ודר-וייס, עליזה סיגל ואדם לפסטיין מהמעבדה לחקר החינוך בנושא זה בנושא, לחצו כאן.

ולכתבה של חן טננבאום-דומנוביץ, מצוות מו"פ השקפה, המסכמת דיון בהקשר זה בהשקפה מחקרית 5 עמ' 10

הובלה ברגישות ויכולת להיפתח לסיפור

חזרה מול קהל היא עבודה חשופה. "איך זה מרגיש לי?", "מהו הדימוי שעולה לי כאן ועכשיו?" שואל המנחה, ואז השחקנים מציגים את הדימוי וחוזרים לבדוק איך זה הרגיש, האם זה ביטא, דייק, הרחיב או פיספס את התחושה. במקביל אני חושבת על המורה שמביא את הצילום/ייצוג שלו לקהילת הלמידה כדי ללמוד מזה יחד ולא במסגרת חזרה… כמה העבודה החשופה הזו לא פשוטה ומובנת מאליה ועם זאת כמה ניתן ללמוד ממנה ולהשתפר.

בלב החזרה, כמו בלב הופעת פלייבק עומד הסיפור האנושי. אחד השחקנים משתף בסיפור אישי, אבי המנחה מדובב אותו, שואל שאלות ומרחיב את היריעה כדי לתת לשחקנים את החומר לעבוד איתו. המנחה בודק איך מרגיש המספר עם העיבוד של הספור כפי שהוצג, היכן היה מדויק ומה לא הובן וכיצד אפשר לשפר. היכן צריך להרחיב את המתח ולקחת את הדברים לקצה בלי לפחד ובלי לפגוע. הפלייבק יושב על הציר שבין עיבוד הסיפור בצורה המחוייבת לסיפור ולמספר ובין יצירתיות ואסתטיקה בימאית. המנחה הוא האחראי על כך – לשמור על מערכת היחסים העדינה הנרקמת בין שלושת המשתתפים: המספר, השחקנים והקהל.

האם יש נוסחה למנחה ומורה מוביל מוצלח?

מסתבר שלאבי יש מתכון לשחקן פלייבק טוב: התמהיל הראוי מורכב מ 30% יוזמה, 30% תמיכה ו40% הקשבה והתבוננות. בהמשך לתובנה זו, אני תוהה מה התמהיל המדויק למנחה השקפה? האם הוא משתנה מאדם לאדם? מזמן לזמן? והאם הוא שונה בהרכבו מזה של המורה המוביל? ההתבוננות בעבודה של האנסמבל חידדה את השאלות, את הדומה והשונה ובעיקר הזמינה גם אותנו ל'הגיד כן' להתנסויות חדשות ושונות כדרך לשיפור ולמידה.

[כתבה: הלה זעירא ויינשטיין]

הפוסט נכתב בהמשך לכנס "מעשה מרכבה"

מוזמנים להגיב לפוסט זה, או לבקר בעמוד הכנס, להפיץ ולשתף ברעיונות. 

השארת תגובה