הוראה: מורכבת מבפנים, פשוטה מבחוץ

הוראה היא אחד המקצועות המאתגרים בעולם, אך יש שתופסים אותו בטעות כמקצוע פשוט למדי. חוקר החינוך דיוויד לאבּארי (Labaree) מיטיב לתאר את הגורמים לפער

מקור

  Labaree, D. F. (2000). On the nature of teaching and teacher education: Difficult practices that look easy. Journal of Teacher Education51(3), 228-233.

מי לא מכיר את המנטרה שלפיה מורים הם הנכס החשוב ביותר של מערכת החינוך? אין ספק שפיתוח כוח הוראה מעולה הוא משימה בעלת חשיבות מרכזית, אבל הוא גם מהווה אתגר רציני. כדי להשיג מטרה זו יש קודם כול להבין מה הופך את ההוראה למורכבת. מאמרו של דייוויד לאבּארי (Labaree) מספק תובנות בנוגע למקצוע ההוראה, מסביר מדוע מדובר במקצוע מורכב מאוד, ולמה למרות זאת הוא נתפס בקרב רבים כפרקטיקה פשוטה ויומיומית. במאמר זה נתאר את הטענות העיקריות העולות מן המאמר ונמנה את האופנים שבהם מנסה מהלך השקפה מנסה להתמודד עם אתגרי ההוראה.

שטויות, כל אחד יכול ללמד

רבים תופסים את ההוראה, שלא בצדק, כעבודה פשוטה למדי. יש ארבע סיבות עיקריות לכך:

  1. "כולנו למדנו הוראה במשך 12 שנים" – כתלמידים כולנו צופים במורים בעבודתם, ונוצרת התחושה שכולנו יודעים מה עושה מורה בשביל לבצע את תפקידו. אלא שתלמידים נחשפים רק לפעולות, הם אינם חשופים לשיקולי הדעת שעומדים מאחוריהן. כך נוצר הרושם שהפעולות מקורן בנוהג – כך נהוג ללמד – או בטבעו של המורה ותו לא, תוך התעלמות מתהליכי החשיבה, הסקת המסקנות וקבלת ההחלטות שהם חלק מהוראה טובה.
  2. "זה לא ניתוח מוח" – הוראה היא שירות הניתן לכל האוכלוסייה, לכן הידע והמיומנויות שהיא מקנה נתפסים כטריוויאליים.
  3. "המורה הוא לא המומחה" – מורים נחשבים לבעלי מומחיות חלקית בתחום שהם מלמדים. מורה לפיזיקה ומורה לציור נתפסים כבעלי מומחיות פחותה בהשוואה לפיזיקאי ולצייר.
  4. "מורה טוב הוא מורה מיותר" – הצלחתו של המורה תלויה ביכולתו לטפח מיומנויות למידה בקרב תלמידיו ולהפוך אותם ללומדים עצמאיים. מורה טוב גורם לתלמיד להרגיש שקל לו ללמוד, ובכך יוצר תחושה שהוא מיותר.

 

אלא שתפיסות אלו אינן מביאות בחשבון את האתגרים הממשיים הניצבים בפני המורים. אלו הופכים את ההוראה לאחד המקצועות המורכבים ביותר. המאמר מונה חמישה אתגרים כאלה:

התלמידים איתי?

בעלי מקצוע רבים מספקים שירותים שללקוחותיהם השפעה מועטה עליהם. מנתח, למשל, יכול לפתור בעיות רפואיות בזמן שמטופליו מורדמים, ועורך דין יכול לנצח במשפט גם אם לקוחו אינו פוצה את פיו בכל הדיונים. לעומתם, המורה זקוק לשיתוף פעולה אקטיבי של תלמידיו, ולכל הפחות לנכונות ללמוד מה שהוא מלמד. לכן, הקשר בין  פעולותיו של המורה לבין תוצרי עבודתו הוא עקיף, מורכב ועל פי רוב קשה לזיהוי.

הידע הזה רלוונטי עבורם?

האם ילדים בגילאי בית הספר היו בוחרים בעצמם לשבת בשיעורים? ספק רב. נראה שרוב התלמידים מביעים עניין מועט ברכישת הידע הנלמד בבית הספר. ידע זה ברובו לקוח מתוך "עולם המבוגרים", ומנותק מההקשר היומיומי של חיי התלמידים. אין תמה בכך שרובם מתעניינים יותר בחייהם בזמן הווה. בעיה זו רק מתעצמת בעקבות העובדה שנוכחות התלמידים בכיתה היא פרי לחץ שמפעילים עליהם הוריהם, סביבתם החברתית ומובן שגם החוק. כלומר, הם עושים בעל כורחם דבר שאינו מעניין אותם.

עבודה שבאה מהלב?

מורים נדרשים למעורבות רגשית גבוהה. מורה אינו יכול להיות מנותק מתלמידיו, ובמקרים לא מעטים  הוא אמור להיקשר אליהם רגשית. קשר רגשי מסייע להבין את התלמידים, להכיר מקרוב את הקשיים שלהם ולעודד אותם לקחת חלק פעיל בלמידה. יתרה מזאת, המורה נדרש לספק מענה לצרכים סותרים: בעוד הוא מקיים קשרים אישיים עם תלמידיו ובמסגרתם נותן מענה פרטני ותמיכה לכל אחד מהם לפי צרכיו, עליו להיות הסמכות הפורמלית בכיתה ולשמור על יחס של הוגנות ושוויון בין התלמידים. ומכיוון שאין כללים אחידים ומקובלים כיצד לקיים קשרים אישיים ורגשיים, נאלץ כל מורה למצוא בעצמו את הדרכים הראויות לנהל את רגשותיו ואת קשריו מול תלמידיו.

אם כבר לבד

רוב בתי הספר מאורגנים כך שמורה וקבוצת תלמידים סגורים 45 דקות או שעה וחצי לבדם בין ארבעת קירות הכיתה. גם במקרים שניכר בהם ניסיון לשנות את המבנה, האחריות להתנהלות וללמידה בכל שיעור נתון נותרת בידיו של מבוגר אחד. מצב דברים זה מקשה מאוד על יצירת תרבות מקצועית משותפת הכוללת תכנון, היוועצות, גיבוש פתרונות לבעיות ופיתוח שיטות עבודה חדשות.

אחריי! אבל לאן?

הוראה היא עבודה שקשה להעריך את השפעתה. היא מאופיינת באי-בהירות שמקורה במתחים בין מטרות שונות. מורים לא תמיד יודעים מיהם "לקוחותיהם". האם אלו התלמידים? הוריהם? החברה כולה? לכל אחד מ"לקוחות" אלו אינטרסים שונים המכתיבים מטרות שונות ופרקטיקה חינוכית שונה. ובהיעדר מטרות ברורות, קשה לומר מהי עמידה טובה ביעדים.

ואם לא די בכך, יש אינספור משתנים המשפיעים על למידת התלמידים, שאי אפשר לבודד מהם את עבודת המורה, ולכן קשה לאמוד את השפעתה. וממילא, מדידה בחינוך איננה מדויקת. אפשר למדוד הצלחה בביצוע משימות במבחנים, אבל האם מדידה זו מעידה על הידע הרחב יותר שהוא נחלת התלמידים? האם המדידה מעידה על המיומנויות שפיתחו לאורך זמן? ויותר מכול, האם אפשר ללמוד ממנה מה גרם לתלמידים להתפתח?

משקיפים קדימה

מאמרו של לאבארי דן באתגרים לא פשוטים במלאכת ההוראה ובאופן שהיא נתפסת בציבור. הוא מתאר את הפער שבין הדימוי הציבורי הבעייתי של ההוראה לבין קשיים שונים של מורים בעבודתם היומיומית. הוא מאפשר להתבונן בפער זה בכנות ולפעול מתוך הכרה בו.

וכעת נעבור לפתרונות…

העניין הוא, שברוב המקרים לבעיות סבוכות אין פתרונות פשוטים. האתגרים שמנינו נובעים מצירוף  של גורמים רבים, שלא על כולם יכולים המורים להשפיע. חלקם תלויים במבנה מערכת החינוך, אחרים בתפיסות מושרשות תרבותית, ואחדים הם בעיות אובייקטיביות הכרוכות במציאות חיינו המורכבים. למורים אין אפשרות לשנות גורמים אלו כבמטה קסם. אבל ביכולתם להתמודד הן עם מורכבות המקצוע והן עם התפיסה הרואה בו מקצוע פשוט, באמצעות למידה ושיפור מתמיד של הפרקטיקה שלהם. כדי שהדבר יקרה, לא די בשינוי נקודתי, חד-פעמי או כזה המספק תשובות אחידות, אלו לא יוכל לפתור את הבעיות המורכבות המלוות את ההוראה לאורך שנים רבות. לעומת זאת, אימוץ דפוסי פעולה המובילים לפיתוח המיומנות האישית של המורים ולפרקטיקה המבוססות על שיקול דעתם המקצועי יסייעו להם לקחת חלק פעיל בהתמודדות המתמדת עם האתגרים.

לשם כך דרושה לנו אסטרטגיה. מהלך השקפה מפתח ומקדם אסטרטגיה כזאת. הוא מציע חלופה למציאות הארגונית שבה כל מורה עובד בבדידות בכיתתו. במקום זאת, המהלך משלב אותם בקהילות לומדות, שכל אחת מהן היא מיקרוקוסמוס של קהילה מקצועית רחבה. הקהילות הן מרחב לשיח משותף ומתמשך בין המורים, הכולל תמיכה, היוועצות, ביקורת עמיתים, ניתוח משותף של מקרים, העלאת פתרונות וניסוח דרכי פעולה.

כך נבנית בהדרגה תרבות מקצועית משותפת. השיח המתמשך מאפשר לגבש שפה חינוכית מוסכמת שהיא הכר שעליו צומחת הפרקטיקה המשותפת. כלומר, לא עוד המצב בו כל מורה פועל לבדו לפי תפיסת עולמו החינוכית, אלא גיבוש עקרונות משותפים, המאפשרים התבוננות הדדית בפרקטיקה של כל השותפים על מנת להעריכה ולשפרה. זהו שינוי המוביל ליצירת בסיס מושגי מוכר ומוסכם המקנה בהירות רבה יותר הן ביחס למטרות החינוך, והן ביחס לדרכים להעריך את הקשר שבין פעולות המורה להשפעותיהן על תלמידיו.

לצד זאת מהלך השקפה פועל לפיתוחם ולהפצתם של פרקטיקות וכלים מעשיים המסייעים לפעולת הקהילות. הוא אינו מציע פתרונות ישירים לאתגרי ההוראה, אלא מעודד את גיבושן של פרקטיקות להתמודדות משותפת. הוא מציע מגוון כלים לניהול דיוני הקהילות והכוונתם לעיסוק חקרני במעשה ההוראה. אלו מאפשרים למורים להתפתח – להעמיק את הבנתם בנוגע לאתגרים השונים של ההוראה ולפתח עבורם את המענים המתאימים להם (הן למורים והן לאתגרים).

כך מספק מהלך השקפה מסגרת מארגנת – רעיונית, ארגונית ומקצועית – שבתוכה פועלים המורים. המורים הם אלו שמצמיחים את ידע ההוראה המעשי, ובכך בונים  מענה לאתגרי המקצוע.

השארת תגובה