כוחם של מורים חבוי במרחבי שיקול הדעת: על גישתה של דברה בול להעצמה מקצועית של מורים

רגעי הקסם – בהם אנו יכולים להשפיע

כמה הזדמנויות במהלך שיעור ישנן למורה לבטא את כישוריו המקצועיים? להפגין יצירתיות מול החומר הנלמד? להשפיע על התלמידים? לעיתים קרובות נדמה שהמורים מוגבלים מאד עקב נסיבות ואילוצים חיצוניים. לדוגמה, רק לאחרונה ניטש ברשתות החברתיות וויכוח סביב המלצות משרד החינוך לצמצם את מתן שיעורי הבית לתלמידי בתי-הספר היסודיים. תומכי העצמת המורים חששו שהצגת הנושא כהנחיה מחייבת, תשלול מהמורים את החופש המקצועי לתת שיעורי בית בהקשרים מסוימים. נוכח המגבלות החיצוניות הללו ישנם חוקרים ואנשי חינוך המצביעים על הכוח שנמצא בידי המורים להשפיע, לא רק על ההישגים האקדמיים של תלמידיהם, אלא גם על חווית החיים, תחושת המסוגלות ושבירת חסמים חברתיים. רבים מאיתנו לדוגמה, זוכרים לטובה לפחות מורה אחד שהשפיע על מהלך חיינו. בהמשך לגישה זו, דברה בול, אחת מחוקרות החינוך המובילות בעולם היום, מגדילה לעשות וטוענת כי למרות כל המגבלות שהוזכרו כאן, למורים יש מאות רגעים בכל שיעור, שבהם ניתנת להם ההזדמנות להשפיע. רגעים אלו, שמכונים על ידה "מרחבי שיקול דעת"  (Discretionary Spaces), יכולים להיות מפתח לשיפור הישגים לימודיים, ואף לשינוי חברתי רחב. 

תמונה: ThinkStock
תרשים רגעי שיקול דעת מקור: אתר דברה בול. רישיון שימוש חופשי לצרכי מחקר

מהו מרחב שיקול דעת?

העבודה היום-יומית של מורים מלאה אין ספור סיטואציות אליהן מורים נדחקים להגיב כמעט מבלי לשים לב, תגובה אוטומטית, להתרחשויות ומיקרו-אינטראקציות שנוכחות בחלל הכיתה, במרחב עליו הם אחראים, אותו הם מובילים: באותה הדקה של זמן שיעור יכול תלמיד אחד לנמנם בשולחן האחורי, בזמן שתלמידה מרימה את קולה בקריאה לחברתה שבשולחן רחוק, וזו בתגובה גוררת ברעש את הכיסא שלה כשהתלמיד שיושב סמוך אליה מצביע ומבקש לשאול שאלה. התרשים שלמטה, מציג לשם המחשה תמלול של התרחשות בכיתה במשך דקה וחצי בלבד. בתוך משך זמן קצר זה תיעדה בול לא פחות מ-20 צמתי החלטה. ליתר פירוט כל חץ היוצא מהתמלול מייצג פעולה המתרחשת בחלל הכיתה ורלוונטית למורה, לתלמיד או לחומר הלימוד. פעולותיו של המורה ביחס לכל רגע כזה הן בעלות השפעה על התלמידים. תרשים זה, על 20 החיצים הנמתחים בו, הוא למעשה הצהרה של בול כי למורים יש כוח לשנות. לא סתם כוח והזדמנות אלא לא פחות מ-20 הזדמנויות שונות בדקה וחצי של שיעור!

לעצור את הטיס האוטומטי כדי לפתוח מרחב לשיקול דעת

עם זאת, באופן מפורט יותר, דברה בול אינה נאיבית, וברור לה שלא כל נקודה כזו בשיעור אכן תביא שינוי והשפעה. למעשה התגובה האנושית נוכח ריבוי צמתי החלטה כאלו היא להסתמך על תבנית תגובה מוכרת ורגילה, שלא דורשת חשיבה, ולו מפני שנקודות ההחלטה האלו, בהן אנו נדרשים להגיב קורות כל הזמן והן מרובות כל כך שאילו היינו צריכים לעצור ולחשוב כל פעם באופן מודע: "מה קורה כאן?", "מה כדאי לעשות מול ההתרחשות שאני רואה?", לא היינו יכולים ליצור רצף תקשורת עם הזולת, לא כל שכן לקיים רצף למידה הכוללת איזושהי אינטראקציה משמעותית עם התלמידים שמולנו.

תגובה על טייס אוטומטי היא אולי הדרך היחידה של מורים, גם מורים מנוסים, להגיב על סיטואציה שהם מצליחים לקטלג במוחם כדומה למשהו שכבר נתקלו בו בעבר. אולם הטייס האוטומטי הזה עלול גם לגרום לנו לפספס את התלמיד שמולנו. כאשר אנו נתקלים בתגובה הדורשת שיקול דעת מקצועי ומגיבים מבלי להתבונן באופן מושכל בסיטואציה בכיתה, ברוב המקרים ננטה לטענת בול באופן לא מודע לפעול לפי סטיגמות, דעות קדומות ביחס לקבוצות באוכלוסייה, ותפיסות שגויות ביחס לתלמידים חלשים. בכך נפסיד את ההקשר הייחודי שטמון בסיטואציה, ונפספס את ההזדמנות ליצור שינוי אצל התלמיד ואף שינוי קטן לטובה בחברה כולה.

להרצאה המלאה של דברה בול בכנס AERA2018 החל מדקה 53

מימין לשמאל: טניה ואניה, תלמידות בשיעור חשבון. מקור: אתר דברה בול. רישיון: חופשי לצרכי הוראה ומחקר.
cc: Deborah Ball
תמונה: אתר דברה בול. רישיון: שימוש חופשי לצרכי הוראה ומחקר

ניתוח המקרה של טוני ואניה בשיעור חשבון

לשם המחשת הטענה מציגה דברה בול את התמונה הבאה, שנלקחה משיעור חשבון בכיתה ה' בארצות הברית. 

התלמידה היושבת בתמונה (טוני) צוחקת ומצביעה לכיוון הכללי של התלמידה העומדת (אניה). הצחוק מגיע רגע לאחר שאניה הציגה על הלוח פתרון שגוי לתרגיל בחשבון שניתן לכיתה כמה דקות קודם.

טוני:"היא אמרה אחד חלקי שבע?"

טוני: [צוחקת ומצביעה כלפי ילד שאמר לה משהו] "למה [בחרת להגיד שזה] אחד חלקי שבע?" [השאלה מגיעה למרות שאניה בדיוק סיימה לנמק את התשובה שלה].

 

תמונה: אתר דברה בול. רישיון: שימוש חופשי לצרכי הוראה ומחקר

בהנחה שיש לכם שניות מועטות לקבל החלטה, איך אתם, כמורים, הייתם מגיבים לסיטואציה?  האם תתעלמו מהצחוק? האם תעודדו תלמידים אחרים להציג שאלות נוספות לאניה? האם תתייחסו לעובדה שטוני שואלת את אניה שוב, משהו שבדיוק הסבירה לכל הכיתה? האם תגיבו בנזיפה? בעידוד? ואם כן, כלפי מי מהדמויות בצילום?

בול מגלה כי התשובות הנפוצות של מורים לסיטואציה היו לנזוף בטוני על שלא הקשיבה להסבר של אניה, חלקם הציעו להעיר לטוני על ההתנהגות הקופצנית, חסרת ההקשבה, על המשחק בשיער, הצחוק וההצבעה הישירה ואולי הלועגת לכיוון אניה. זו אכן תגובה הגיונית, המבוססת על פרשנות אפשרית של הסיטואציה. המורה בשיעור לא יכולה לדעת בוודאות מדוע טוני צוחקת מחד אבל מאידך היא נדרשת לפרש את התנהגותה של טוני, וכל התייחסות אליה, כולל התעלמות, תהיה בעלת משמעות להמשך השיעור כולו ולמידת ההשתתפות של טוני ואניה בפרט.

אז כאמור מצד אחד התגובה מתוך טייס אוטומטי למרבית מההתרחשויות בכיתה היא דבר טבעי, חשוב וחיוני, אולם באופן פרדוקסלי, כאשר אנחנו פועלים על מצב אוטומטי כזה כנראה שנפספס הזדמנויות לטפח למידה, ואולי אף נקבע תלמידים בתוך סטראוטיפים שייחסנו להם (באופן לא מודע) ונחטא בפרשנות תרבותית שגויה. דברה בול מציעה להתמודד עם פרדוקס זה באמצעות פיתוח המודעות ל"מרחבי שיקול הדעת" וטעינתם ברגישות לרקע התרבותי של התלמידים.

תמונה: אתר דברה בול. רישיון: שימוש חופשי להוראה ומחקר
cc: Deborah Ball
תמונה: אתר דברה בול. רישיון: שימוש חופשי להוראה ומחקר

מרחב שיקול דעת הוגן: מפתח לשינוי חברתי דרך הכיתה

בול מפצירה במורים, בחוקרי חינוך ובכל מי שעוסק בהתפתחות מקצועית של מורים לתבוע מחדש את ההזדמנות להפעיל שיקול דעת ביחס לסיטואציות בכיתה. היא עושה שימוש בסרטוני וידאו כדי לנתח סיטואציות שקרו בזמן השיעור ומאתרת בהן את מרחבי שיקול הדעת. את המקומות בהם יש למורה הזדמנות להגיב באופן שונה מהתגובה הרגילה שלו. היא מעודדת מורים להסתכל על עולם התלמיד, על הרקע התרבותי שממנו הוא מגיע ושמכתיב את קוד ההתנהגות שלו בכיתה, ולחשוב איזו תגובה אוטומטית הם מעוררים בהם. לאחר מכן היא מעודדת את המורים לחשוב על דרכי תגובה חלופיות, מודעות יותר, שיוכלו לתרום לתהליך הלמידה של הכיתה והתלמיד, ולאפשר לו לחוות הצלחה. דברה בול למעשה מזכירה למורים שהשיעור שלהם מלא בנקודות מעצימות, הן להם – כאנשי מקצוע החופשיים להחליט  כיצד לפעול ונדרשים להפעיל שיקול דעת מקצועי, והן עבור התלמידים – המוזמנים למפגש עם מורה שרואה ומבין את העולם התרבותי ממנו הם מגיעים, ומגיב להתנהגות שלהם בהתאם. במילים אחרות לרגעים של "מרחב שיקול דעת מקצועי"  צריך להוסיף את המודעות, ההתבוננות והחשיבה, שיהפכו אותם ממרחבים של תגובה אוטומטית למרחבים של קידום למידה והוגנות חברתית.

נחזור לעין בנקודת הזמן שבה טניה מבקשת להשתתף בשיעור. בחינה מתוך רגישות תרבותית, והבנה שיש כאן מרחב להפעיל שיקול דעת מקצועי אחר, צודק, תתבונן בטניה באופן חדש, תוך שימת לב לתנועות הידיים (אחת משחקת בצמה, השניה מצביעה באופן לא מתחנן), הבעת הפנים, החיוך הקורן אבל המרוחק, המתגונן כדי לא להפגין פגיעות, צבע העור הממקם אותה בקבוצת מיעוט, הלבוש המרמז על מעמד כלכלי, החפצים שמסביב לה, שמעידים שהסיטואציה מתרחשת בכיתה שהוסבה למעבדת מחקר שאולי זרה ומאיימת במידה מסוימת עליה. כל אלו הם סמנים של ההקשר התרבותי-חברתי שבו היא נתונה. הם חושפים מהו הרפרטואר התרבותי דרכו היא מתבטאת כילדה, בת, אפרו-אמריקאית, עירונית. יתכן שאין כאן לפיכך תלמידה הלועגת לחברתה, אלא תלמידה המבקשת לתרום לשיעור, להציג את נקודת מבטה, והיא עושה זאת במבוכה ובחוסר בטחון מופגן. במקרה זה המורה (שהיא גם החוקרת – דברה בול) זיהתה את כל אלה ועודדה את טניה להשתתף בשיעור. התוצאה הייתה שלקראת סיום השיעור טניה הציגה הסבר מלא ומפורט על הבעיה החשבונית שלמדה. לדברי בול העובדה שטניה חוותה הצלחה היא חשובה, אבל חשובה לא פחות העובדה ששותפיה לכיתה ראו אותה מצליחה, ובכך נתרמה תרומה צנועה לשינוי תפיסות תרבותיות רחבות יותר.

השארת תגובה