בלוג

כל העולם במה – רשמים מצפייה בחזרה להצגה "אל נקמות" בתאטרון הקאמרי

מאת: אסף שטיין

צפייה בחזרה  – כניסה של זרים למרחב אינטימי

"אני רוצה שתשבו כמו צלמים של הנשיונל ג'יאוגרפיק:  תשאפו לצלם את הציפור ממרחק קצר, אבל שהיא לא תרגיש שהיתם שם". ביקש איתי טיראן ממוטי רוזנר בשיחת טלפון מקדימה לתצפית בחזרות קבוצת התאטרון של הקאמרי. טיראן מביים בימים אלו העלאה מחודשת של "אל נקמות", מחזה מתחילת המאה ה-20 מאת שלום אש. קבוצה ממשתתפי כנס "מעשה מרכבה" הגיעה לצפות בתהליך החזרה ולשוחח איתו ועם שתי שחקניות שעבדו על סצינה מהמחזה (ג'וי ריגר ואנסטסיה פיין).  טיראן הבהיר טוב מאד לרוזנר כבר בשיחת הטלפון, כי הוא היה מעדיף אילו הקבוצה לא היתה מגיעה לחזרה, "אבל אם כבר נגזר עליו לקבל אותנו, אז שנשתדל להיות הכי שקטים שאפשר. הוא הסביר שחזרה זה דבר מאד אינטימי. הוא מכניס אותנו לצפות בתהליך שבו השחקנים חשופים רגשית זה מול זה, וביקש שלא נפגע ולא נפריע" .   

אחרי הזמנה קרה כזו, השתדל רוזנר כבר בנסיעה המשותפת של הקבוצה אל התאטרון להעביר את בקשת הבמאי לצופים. בהתאם גם כניסת "צלמי הנשיונל ג'יאוגרפיק" אל חדר החזרות והשהות בו לוו בתחושת ייראה: "עמדתי בכניסה לחדר החזרות והזכרתי אחד-אחד לכל מי שעבר בדלת להשתיק את הסלולרי ולא לדבר במשך החזרה. התיישבנו כ-30 איש בדממה, צפופים על כסאות וצמודים לקיר כשהבמאי עם הגב אלינו".  חדר החזרות עצמו, תרם לתחושת האפלוליות, כמו במרתף ישן: "תחושה קפקאית, או של 'דראקולה' כזה, כל אולם החזרות היה צבוע שחור, ווילון חצה את האולם לשניים. תקרות גבוהות, מסביב היו זרוקים אביזרי תפאורה מחזרות קודמות: קרטונים גדולים, מנורות תאורה וכל מני חפצים לא מזוהים. במרכז האולם הוצבה מיטת סוכנות ישנה מברזל, חשופה לגמרי, עליה ישבו שתי השחקניות. במרחק מטר וחצי בלבד מהן ישב הבמאי, על כיסא משרדי. מאחורי המיטה הוצב ראי גדול על גלגלים, כך שהבמאי יכול היה לראות גם מה קורה מהזווית שמאחורי המיטה. עוזר הבמאי ישב מעט מאחוריו, מול שולחן עבודה ולפטופ. כאשר במהלך החזרה התווספה הנחייה או החלטה מסוימת, הוא הקליד אותן למחשב".

על המחזה והסצינה בה צפינו

האווירה האפלולית והמרתפית של אולם החזרות התאימה לאופי המחזה עליו עבדו השחקניות והבמאי. "אל נקמות" מספר על זוג יהודי ובתם הנערה, החיים בבית דו-קומתי בפולין של תחילת המאה ה-20. בדרך לאולם החזרות תיאר רוזנר למשתתפי הכנס את המחזה שבמסגרתו יצפו בחזרה על סצינה אחת: "האבא במחזה מנהל לפרנסתו בית בושת במרתף הבית, בעוד שבקומה השניה גרה בתו היחידה, אותה הוא מנסה לשמור בניתוק מהמתרחש במרתף, לשמור על תומתה ותמימותה. ממש 'עולמות תחתונים' ו'עולמות עליונים'. המחזה נכתב ביידיש במקור, והעלילה מתחילה בנקודה שבה האב, שהרוויח כספים רבים מבית הבושת שהוא מנהל, מתכנן לממן כתיבת ספר תורה שיסייע לחתן את בתו עם תלמיד חכם, ובכך לקבל סוף-סוף הכרה ומעמד בקהילת העיירה בה הוא חי". "בת המשפחה חיה בבדידות, תחת נסיון אביה להסתיר ממנה את קיומו של בית הבושת שבמרתף. עם זאת אחת הזונות מורשית לעלות לקומה השניה פעם בשבוע כדי ללמד את הבת את מלאכת הרקמה. במפגשים האלו נרקם קשר רומנטי, שבמהלכו מגלה הבת את מה שמתרחש במרתף הבית בו היא חיה". החזרה התמקדה בסצינה אחת, שבה שתי הדמויות נפגשות בחדר הבת לשיעור רקמה ומתחיל משחק חיזור ביניהן, כאשר הבת עדיין אינה יודעת מה עיסוקה האמיתי של המורה לרקמה. הדיאלוג בין השתיים נע במתח שבין גילוי להסתרה [הציטוט מהמחזה משוער]:

הבת: "אני רוצה שתבואי לחתונה שלי ותחזיקי את שובל השמלה."

הזונה: "אני לא חושבת שהוריך ירצו בכך."

הבת: "בטח שירצו, למה לא?"

הזונה: "כי אני טמאה."

הבת:" את האישה הכי טהורה שאני מכירה."

בנקודת מתח זו, על סף גילוי הסוד הגדול, החזרה הסתיימה.

רוזנר: "ישבנו שם, מרותקים, החזרה נמשכה כשעה, שזה בזמן מחזה אולי 4 דקות. אז אפשר רק לשער כמה שעות חזרה לוקחת הצגה שלמה".

עבודת צוות או הובלה למימוש חזון המוביל: על דומיננטיות הבמאי מול השחקניות

בשונה מהצפיות שערכו קבוצות אחרות, בקרב אמני כלי הקשת, שחקני הפלייבק ולולייני האקרובאלנס, בחזרה של הקאמרי נראה היה שהבמאי יודע היטב איזה מבע, ואיזו סוג התרחשות הוא רוצה שתצא החוצה מהשחקניות. הוא כיוון אותן לכך בהנחיות המסבירות את המניעים לפעולת הדמות. לא התקיים דיאלוג בשאלה על מניעי הדמות, הגדרת המצב שהציג הבמאי נלקחה כהחלטה הנכונה, שבהתאם לה השחקניות ניסו לשפר את הצגתן.  כך לדוגמה מציין רוזנר כי טיראן הנחה בנקודה מסויימת של הסצינה את השחקנית: "את כרגע צריכה לצחוק! העובדה שהיא אומרת לך שהיא טמאה לא מתקבלת על הדעת מבחינתך בשלב הזה של הקשר ביניכן." בנקודה אחרת העיר טיראן לשחקנית כי היא נעה באופן שלא מתאים לתקופה של המחזה: "בתחילת המאה ה-20 נערות חסודות לא היו נשכבות כך על המיטה, זה לא צנוע". לעיתים קם טיראן מכסאו כדי להמחיש פיסית כיצד הוא מצפה מהשחקנית לעמוד, או לבצע מחווה כלשהי. ניכר היה שהוא מכיר היטב את הטקסט, כמעט בעל-פה, ושמבחינתו השליטה ברמת הטקסט הכתוב היא תשתית בסיסית שמאפשרת את העבודה על הצדדים המדויקים והמגוונים יותר של מבע השחקנים במחזה. 

מטרת השחקן ומטרת המורה בקהילה: לשאוף לפנות מקום בתוכך כדי לקבל ולהקשיב למישהו אחר, להכניסו אליך

במהלך השיחה נשאל טיראן על העובדה שנתן הנחיות מדויקות מאד לשחקניות. והשיב שמבחינתו יש מקום לשחקנים לעבד ולשנות את מניעי הדמות, אבל לא בשלב החזרות, אלא בשלב מוקדם יותר – בזמן שכל צוות ההצגה מתכנס פעם ראשונה לערוך 'הקראה': קריאה משותפת של המחזה, כאשר כל דמות קוראת את התפקיד שלה בישיבה מסביב לשולחן משותף. בנוסף רואה עצמו טיראן כמי שצריך לסייע לשחקניות בהבנת הצד הפסיכולוגי של הדמויות: "אלו שחקניות צעירות מאד, בשנות ה-20 לחייהן, שצריכות לשחק דמויות מעולם של לפני הרבה מאד שנים. אני מרגיש שאני צריך לעזור להן גם במובן של 'מה היה מותר ומה אסור באותה תקופה'". השחקניות, ג'וי ריגר ואנסטסיה פיין, שותפו בשיחה וניכר שבאופן שונה ממעמדו כבמאי, נותן טיראן יותר מקום ביטוי לשותפיו ליצירה.

רוזנר התרשם מגישתו של טיראן לאמנות המשחק, ומוצא קווי דמיון בין גישה זו לבין האופן בו נרקמים קשרים בקהילות למידה מוצלחות ובחיים בכלל. לתפיסתו של טיראן שחקן לא צריך לשאוף "להיכנס לדמות". "מי שנכנס לדמות, כלומר יש לו עוד דמות נוספת שגם היא האדם עצמו, בדרך כלל מאושפז עם הגדרה פסיכיאטרית של ריבוי זהויות". מטרת השחקן לפיכך היא לא להחליף זהות למישהו אחר, אלא לשאוף לפנות מקום בתוכו, להיות פנוי כאדם שלם לקבל ולחוות בתוכו דמות אורחת, מישהו ומשהו מהזולת. 

לאתר הקאמרי

שיחה מסכמת: אולי הגיע הזמן לדבר על המורה כבמאי, ולא כשחקן

בשיחת העיבוד המסכם ציינו משתתפי הצפייה כי התרגשו, וחוו משהו שלא ציפו לו. רוזנר סיכם: "כצופה רגיל בתאטרון אתה אף פעם לא רואה באופן מלא את העבודה שמתרחשת מאחורי הקלעים. את ההשקעה הרבה על כל מחווה, את התכנון של כל דקה ממה שנראה זורם וקולח על הבמה, כמה עבודה ומחשבה הושקעה בהכנה מוקדמת, ובמהלך הצפייה בחזרה חווינו זאת. בהיבט כללי יותר, הכנס הדגיש עד כמה יש לנו ללמוד מדיסיפלינות אחרות. בנוסף התרשמתי שלכל הנוכחים בכנס יש המון תשוקה ללמוד, להתפתח מקצועית, להשתנות ולהעמיק, וכאשר ניתנת הזדמנות מכובדת כזו, הם מנצלים אותה במלואה.  אחד המשתתפים בשיחת העיבוד ציין: 'אנחנו אוהבים להשוות את עבודת המורה לעבודת השחקן, אולי הגיע הזמן להשוות את עבודת המורה לזו של הבמאי?'. ואני חושב שזוהי הערה מעוררת מחשבה. לגבי ההצגה – אני מחכה שהיא תעלה כדי לרוץ ולקנות כרטיס".

הפוסט נכתב בהמשך לכנס "מעשה מרכבה".
מוזמנים להגיב לפוסט זה, להפיץ ולשתף ברעיונות.

0
818