בלוג

חזרה כמעשה מרכבה

התאטרון המלכותי הלאומי בלונדון (Royal Theater) העלה סדרה של סרטונים המתארים את תהליכי העבודה השונים בהפקת הצגה.

בסרטון זה – מוצג תהליך העבודה על קטעי ריקוד מרובי משתתפים. אחד הדברים המעניינים בסרטון הוא העובדה שתהליך הכוריאוגרפיה נרקם עם קבוצת השחקנים, ולא נכפה עליהם מראש, מלמעלה. הכוראוגרפית הראשית מתחילה בבקשה פשוטה מכל שחקן: לבחור חפץ שנמצא בחדר, להתבונן בו, ולחבר אליו תנועה כלשהי, שתספר סיפור. לאט-לאט נרקם, יחד עם המשתתפים, סיפור רחב יותר, הקשור למחזה.

להתפעם מהחיבור הראשוני

סטיבן שפילברג: "אני לא עורך חזרות! כשהייתי צעיר יותר ערכתי חזרות וכמה מהסצינות הגדולות ביותר שראיתי שוחקו לפני בלי שתהיה מצלמה שתנציח זאת לכולם. ואז הגענו לסט הצילומים ולפעמים לא הצלחתי לתפוס את הקסם של שני שחקנים מבצעים סצינה בפעם הראשונה" .

חזרה היא תהליך של ניסוי וטעיה

סם מנדז, על חזרות עם שחקני תאטרון: "כמו כל דבר, זה ניסוי וטעיה. זה צומח בהדרגה, בהתאם למה שאני נהנה ממנו בחדר החזרות, ומה שאני מוצא כדרך הטובה ביותר לביים חזרה היא לחקור משהו עם השחקנים שאני עובד איתם. יש עוד 20 בעלי דימיון (השחקנים) שנמצאים אתך בחדר כבמאי, ואם לא תעזר בהם אתה טיפש. יש עוד 20 אנשים מדהימים ואינטיליגנטים בחדר החזרות, בעלי ראיה חדה ומדויקת לא פחות ממך. התפקיד שלך במובנים רבים הוא לערוך". "המטרה היא לחשוף ולגלות במובנים רבים […] לחקור את המחזה [בעזרת החזרות]".

הניצוח והחזרה בתזמורת קלאסית: הנגן הוא כלי או אמן?

איתי טלגם, מנצח תזמורת, ממחיש בהרצאה על סגנונות ניצוח שונים. בדקה 9:50 הוא מבקש מהקהל לחוות 2 סוגים שונים של ניצוח וחזרה. בראשון הנגנים הם כלי עבור המנצח המוביל אותם בדיוק האפשרי, בתרגיל השני ניתנת לקהל אפשרות לחקור ולהפעיל פרשנות של התנועה מהמנצח אל הקהל. התוצאות שונות בהחלט.

חזרות הן תהליך של חיבור בין האישי לקבוצתי

סיימון בייל (שחקן תאטרון, על חזרות) : "זה תהליך מורכב יותר ממה שבדרך כלל אנשים חושבים. זה לא רק עניין של להחליט איפה תעמוד, או לומר את הטקסט שלך בסדר הנכון. זה חייב להתפתח בדרך אורגנית יותר. וזמן החזרות מוקצה לזה. והתפקיד שלנו הוא למצוא את הדרך האינטלקטואלית והרגשית בין הדמויות השונות, זו עבודת הרכבה עקב בצד אגודל".
ובאותו סרטון (בדקה ה-1:55) ניק הייטנר (במאי תאטרון) מדבר על תהליך החזרה: "שחקנים טובים לא יכולים לזכור את הטקסט שלהם אלא אם הם הצליחו לפענח את המניעים של הדמות לומר את הטקסט […] אבל זה לא רק המאמץ של השחקן להגיע להבנה של מניעי הדמות, אלא גם מאמץ קבוצתי משותף, של השחקנים שמסביבו, שבמקביל מגלים את העולם הרגשי והאינטלקטואלי של הדמות שהם מגלמים. זו עבודת תפירה בין הנוכחים… השחקן בחזרות צריך לשים לב שהעולם שלו והסיפור שלו לא מבטל את הסיפור של השחקנים האחרים".