בלוג

"בואו ננסה להתרגש יותר בעליה" – על שפה מקצועית 

השפה בה השתמשו הנגנים – רחל רינגלשטיין (רחלי), יואל גרינברג וטלי גולדברג –  שילבה ביטויים מקצועיים מעולם המוסיקה, המוכרים רק ליודעי דבר, עם ביטויים ציוריים כמו 'בוא ננסה להתרגש יותר בעליה', ותקשורת לא מילולית: המהום המקצב או רקיעות והקשות שונות. השפה המשותפת, הנשענת על מסורת עתיקה, מאפשרת להם לבטא מה הם חושבים על הביצוע שלהם וכיצד הם רוצים לשנות אותו. אבל נראה שגם כאשר הם מדברים בשפה ציורית, הם מבינים זה את זו. משפטים כמו 'בוא נגזים את זה', 'משהו לא נוח לי פה', ו'לא מצליחה להיות אתך' נאמרים לעתים קרובות, וזוכים להתייחסות, בירור וניסוי.

אבל חלק מן השפה הוא בניואנסים של הבעה, שהבנתם נשענת על היכרות קרובה בין הנגנים. היכרות שנבנית בעבודת חזרה משותפת רבת שנים. באחד מקטעי הנגינה שלושת הנגנים חייכו פתאום יחדיו בשתי נקודות. במהלך השיחה שלאחר הצפיה בחזרה, שאלה אחת המשתתפות על כך. התברר שהחיוך הראשון היה תגובה לטעות בנגינה (שספק אם מישהו מאתנו הצופים-המאזינים הבחין בה) והחיוך השני היה הקלה לאחר שניגנו שוב את אותה התיבה, הפעם לשביעות רצונם. אין ספק שהשפה המשותפת העומדת לרשות הנגנים – בקשר עין, מחוות גוף ובדיבור – עשירה מאד, ותורמת (אם לא מהווה תנאי הכרחי) ליכולתם לנגן יחד ולשפר את נגינתם. בדיון שאחרי הצפייה, המנחים התייחסו לכך שבהשוואה לרביעית כרמל, השפה המקצועית המשותפת בקהילות עדיין ראשונית מאד, ויוצרת לקושי בהמשגה, המהווה אתגר נוסף לשיח בקהילות.

"בדרך כלל אנחנו לא מרוצים" – על חקר הפרקטיקה

לחזרה יש שיטה, מתודה. היא מתחילה בנגינה רצופה של הקטע. ממשיכה באיתור משותף של נקודות 'לעבודה', המשקפות קושי בביצוע או חילוקי דעות פרשניים הדורשים ליבון. בהמשך עובר מוקד החזרה ל'טיפול' בכל אחת מהנקודות הללו. ה'טיפול' כולל שיח מקצועי על הביצוע, השאלות/האפשרויות שהוא מעלה, דעות הנגנים (שבמקרים רבים היו למעשה חילוקי דעות או הבדלי העדפות) ואפשרויות הפעולה השונות. הדיון מסתיים בסיכום אודות הביצוע החדש, לעתים קרובות מספר ביצועים אלטרנטיביים, ביצוע שלהם, דיון נוסף וחוזר חלילה. התהליך הזה עשוי להימשך 5-6 שעות של עבודה על 'נקודות' שונות. העבודה המדוקדקת בכל נקודה בביצוע הזכירה לי את שיטת העיבוד בעזרת צילום ווידאו של שיעור, הכולל גם הוא בחירת הקטעים/נושאים בהם רוצים להתמקד, ניתוח שלהם והצעת חלופות. הנגינה הראשונה של השלישייה נשמעה לי (בורה בענייני מוסיקה, יש להודות) מושלמת. כמעט הערתי בציניות שגם לנו יוצא ככה בפעם הראשונה. אבל רחלי, יואל וטלי היו רחוקים מלהיות מרוצים. הסטנדרט המקצועי שלהם גבוה, והדרך הנדרשת להשגתו, גם על ידי נגנים מנוסים, ארוכה ומפותלת. בתגובה להערה של אחת המשתתפות, שציינה כי לא הבחינה בהבדל בין שני ביצועים של אותו קטע, השיבו הנגנים ש'המון מהעבודה היא בשביל עצמנו, אבל היא חיונית על מנת ליצור את התקשורת והתיאום הדרושים להופעה מוצלחת'.

"להיות כינור שני" – על חלוקת תפקידים ביצירה משותפת

בשפה השגורה, כינור שני איננו ביטוי מחמיא בהכרח. אף כי ברביעייה הקשר בין שני הכינורות אינו בהכרח פשוט, ולעתים עלול ליצור חיכוך, תפקיד הכינור השני הוא תפקיד עם תפיסה מקצועית מגובשת, הגדרה עצמית ברורה ומיצוב משמעותי ביחס לכינור הראשון  ולרביעייה כולה. מעניין היה לשמוע את התייחסות הנגנים לנושא. הם מתייחסים לרביעיית המיתרים כאל הרכב המנסה ליצור כלי חמישי, 'הסאונד' של הרביעייה. וביצירת הכלי הזה הם 'מרגישים אחד את השני, מאפשרים, וגם לוקחים חופש אחד מהשני'. הם רואים ברביעייה כלל שנוצר משיחה בין ארבעה פרטים שונים מאוד. טלי, הכינור השני, הסבירה את הגישה: "ברביעייה, כל אחד הוא אומן, ואנחנו מנסים לנגן בהרמוניה. כשאני מבצעת את התפקיד שלי אני בודקת מה חשוב בצליל – האם חשוב שאוציא [אדגיש] אותו או חשוב שאתמוך?". גם כאן ההקבלות רבות. אנו שומעים את המורים בקהילות מתלבטים בסוגיות של הובלה, דומיננטיות, ריבוי קולות והכלה.  

"In Your Face" – על דפוסי שיח

במהלך החזרה, הנגנים מרבים לקטוע את הנגינה על מנת לומר משהו, להעיר זה לזה, להציץ זה בתווים זה של זה (מה שיכול להיראות לעתים כחדירה למרחב הפרטי) ואפילו לסנוט בקלילות האחד בשני. ניכר שהם מכירים היטב, מתורגלים מאוד בנגינה משותפת ובשיח משותף, בקיאים בדפוסים ובסגנונות ויודעים כיצד להעיר באופן שיתקבל היטב. במקום עבודת ה-face, שימור הדימוי הציבורי (ראו המאמר "שמתי לי פודרה", השקפה מחקרית 5), נראה כי השיח מתנהל "In your face", בכנות, בישירות וללא עודף מטענים רגשיים. ניכר כי כולם חשים בנוח עם הגישה הישירה הזאת. יחד עם זאת, בשיחה שאחרי, הנגנים כן נגעו בקשיים שמצויים לעתים בשיח. אחת מהם סיפרה בכנות שכאשר היא פחות בקיאה ובטוחה בחלק שלה, היא מתקשה יותר לקבל משוב, ולעתים מגיבה לו בקוצר רוח. יחד עם זאת, כולם הסכימו שהציפייה היא להגיע מוכנים ובקיאים לחזרות, על מנת לנצל באופן מיטיבי את הזמן המשותף שלהם.

מחשבות מסכמות לכנס "מעשה מרכבה" – מדוע לצפות בחזרות של אמנים? החזרה כמטאפורה, חוזקות וגבולות

המלה 'חזרה' היא לא הכי מעוררת השראה… אנחנו נוטים לחפש היום דברים אחרים – יצירתיות, פיתוח, חדשנות… חזרה, מאידך, במובן של אימון והשקעת זמן בהשתפרות, לא כל כך קיימת בעולם שלנו. בחזרות בהן צפינו כמובן שנוכח המרכיב היצירתי, החדשני, המרגש והמעורר השתאות. אך נוכחים לא פחות, ובמקרים רבים יותר, הסטנדרטים המקצועיים, האימון הסיזיפי, התובענות האישית והקבוצתית והחתירה לטוב ביותר. החזרות מהדהדות מאפיינים של הלמידה המקצועית אליה אנחנו חותרים – התבוננות על הפרקטיקה, חקירת משותפת במגמה לשפר אותה, שיח מקצועי פורה הנשען על שפה פרופסיונלית ושילוב בין תמיכה לביקורתיות. ובה בעת הן מכוונות מטרה – להעמיד ביצוע מקצועי ומשמעותי על הבמה. מספר מאפיינים של חזרות הופכים אותן למטאפורה פורייה ללמידה מקצועית של מורים. בחזרה, הלמידה נראית לעין. בשונה ממורים, אצלם הלמידה מתרחשת באמצעות דיבור, בחזרה היא מתרחשת דרך תנועה, קול, קצב. וככזו, ניתן להבחין במרכיבים שלה, בקשר ביניהם ובהתפתחות שלהם באופן בלתי אמצעי. הבחנה כזו יכולה לחדד מאפיינים, דגשים ונקודות למחשבה שקשה יותר לשים עליהם את האצבע כשמתבוננים בלמידה של מורים.

חזרות משקפות תובנה חשובה על הקשר בין עבודה ללמידה – והיא שהלמידה החשובה ביותר מתרחשת תוך כדי עבודה, לא בנפרד ממנה. אנחנו לומדים כאשר אנחנו עובדים, ואנחנו עובדים כאשר אנחנו לומדים. למידה שמתרחשת בזירת העשייה היא רלבנטית יותר, ממוקדת יותר, כרוכה במעורבות רבה יותר, ומשפיעה יותר על העשייה. בהוראה יותר קשה לייצר את החיבור ההדוק הזה, אבל לשם אנחנו מכוונים. במסגרת מהלך השקפה אנו שואפים למקם את הלמידה של מורים הכי קרוב לעבודה, הכי קרוב לכתה, ולחזק כל הזמן את הקשר בין השתיים.

הפוסט נכתב בהמשך לכנס "מעשה מרכבה", אתם מוזמנים להגיב לפוסט זה, להפיץ ולשתף ברעיונות.

לאתר רביעיית כרמל

לרביעיית כרמל בפייסבוק