בלוג

ההזדמנות שבמרחבי שיקול הדעת: גישתה של דברה בול לחיזוק השפעת ההוראה ביום-יום

מאת: אסף שטיין

בקצרה

חוקרת החינוך מאוניברסיטת מישיגן בארצות הברית, דברה בול, עד לאחרונה נשיאת האגודה האמריקאית למחקר בחינוך (AERA), טוענת שלמרות אילוצי מערכת והנחיות מ"למעלה", למורים יש מרחב השפעה רב מאוד על ההתלמידים שבכיתתם. בול מציעה להסתכל על שיעור כעל רצף של התרחשויות קטנות הדורשות את תשומת ליבו של המורה. כל התרחשות כזאת, שבה יכול המורה להתערב באופנים שונים או לא להתערב, היא הזדמנות שבכוחה להשפיע על התלמידים לאורך זמן – זהו כוחו של מרחב שיקול הדעת (discretionary space). האתגר, לטענת בול, טמון בכך שבדרך כלל מורים (ובני אדם בכלל), נוטים לפעול במרחבים אלו ללא תשומת לב מספקת, כמו על "טייס אוטומטי". תגובות של "טייס אוטומטי" משקפות באופן לא מודע את התפיסות והעמדות של המגיבים ואת הדעות הקדומות והסטראוטיפים הטבועים בחברה. בול קוראת לפתח "מרחבי שיקול דעת" וטוענת שהתבוננות מודעת יותר יכולה לא רק להשפיע לטובה על ההתפתחות המקצועית של המורה ועל חווית ההצלחה של התלמיד, אלא אפילו לתרום מעט לשינוי חברתי.

רגעי הקסם – בהם אנו יכולים להשפיע

כמה הזדמנויות במהלך שיעור יש למורה לבטא את כישוריו המקצועיים? להפגין יצירתיות מול החומר הנלמד? להשפיע על התלמידים? לא פעם נדמה שהמורים מוגבלים מאוד עקב נסיבות ואילוצים חיצוניים. לדוגמה, רק לאחרונה ניטש ברשתות החברתיות ויכוח סביב המלצות משרד החינוך לצמצם את מתן שיעורי הבית לתלמידי בתי הספר היסודיים. תומכי העצמת המורים חששו שהצגת הנושא כהנחיה מחייבת תשלול מהמורים את החופש המקצועי לתת שיעורי בית בהקשרים מסוימים. נוכח המגבלות החיצוניות הללו חוקרים ואנשי חינוך מצביעים דווקא על הכוח שנמצא בידי המורים להשפיע, לא רק על ההישגים האקדמיים של תלמידיהם, אלא גם על חווית החיים, תחושת המסוגלות ושבירת חסמים חברתיים. רבים מאיתנו זוכרים לטובה לפחות מורה אחד שהשפיע על חיינו. בהמשך לגישה זו, דברה בול, אחת מחוקרות החינוך המובילות בעולם היום, מגדילה לעשות וטוענת כי למרות כל המגבלות שהוזכרו כאן, יש רגעים רבים מאוד בכל שיעור, שבהם ניתנת למורים ההזדמנות להשפיע. רגעים אלו, שהיא מכנה "מרחבי שיקול דעת" (discretionary spaces), יכולים להיות מפתח לשיפור הישגים לימודיים, ואף לשינוי חברתי רחב.

מהו מרחב שיקול דעת?

העבודה היומיומית של מורים מלאה אין-ספור סיטואציות שבהן הם נדרשים להגיב במהירות להתרחשויות ולמיקרו-אינטראקציות בחלל הכיתה: באותה הדקה בשיעור תלמיד אחד בשולחן האחורי מנמנם, תלמידה מרימה את קולה בקריאה לחברתה שבשולחן רחוק, זו בתגובה גוררת ברעש את הכיסא שלה, ותלמיד שיושב סמוך אליה מצביע ומבקש לשאול שאלה. התרשים שלמטה מציג לשם המחשה תמלול של התרחשות בכיתה במשך דקה וחצי בלבד, שבה תיעדה בול לא פחות מ-20 צומתי החלטה. כל חץ המצביע על התמלול מייצג פעולה המתרחשת בחלל הכיתה והרלוונטית למורה, לתלמיד או לחומר הלימוד. פעולות המורה בנוגע לכל רגע כזה הן בעלות השפעה על התלמידים. תרשים זה, על 20 החיצים המתוחים בו, הוא למעשה הצהרה של בול כי למורים יש כוח לשנות. לא סתם כוח והזדמנות אלא לא פחות מ-20 הזדמנויות שונות בדקה וחצי של שיעור!

תרשים רגעי שיקול דעת מקור: אתר דברה בול. רישיון שימוש חופשי לצרכי מחקר.

לעצור את הטיס האוטומטי כדי לפתוח מרחב לשיקול דעת

דברה בול אינה נאיבית, וברור לה שלא כל פעולה כזאת בשיעור אכן תחולל שינוי או שתהיה לה השפעה. למעשה, התגובה האנושית נוכח ריבוי צומתי החלטה כאלה היא להסתמך על תבנית תגובה מוכרת ורגילה, שאינה דורשת חשיבה, ולו רק מפני שאנו נדרשים להגיב כל הזמן, בלי הרף, והההחלטות איך להגיב מרובות כל כך, שאילו היינו צריכים לעצור ולחשוב כל פעם באופן מודע: "מה קורה כאן?", "מה כדאי לעשות מול ההתרחשות שאני רואה?", לא היינו יכולים ליצור רצף תקשורת עם הזולת, כל שכן לקיים רצף למידה הכולל אינטראקציה משמעותית עם התלמידים.

תגובה של טייס אוטומטי היא אולי הדרך היחידה של מורים, גם מורים מנוסים, להגיב על סיטואציה שהם מצליחים לקטלג במוחם כדומה למשהו שכבר נתקלו בו בעבר. אולם תגובה אוטומטית גם עלולה לגרום להם לדלג או לפסוח על התלמיד שמולם. כשאנו נתקלים במקרה הדורש שיקול דעת מקצועי ומגיבים על פי טייס אוטומטי, ברוב המקרים ניטה, לטענת בול, לפעול באופן לא מודע לפי סטיגמות, דעות קדומות ביחס לקבוצות באוכלוסייה ותפיסות שגויות בנוגע לתלמידים חלשים. בכך נפסיד את ההקשר הייחודי שטמון בסיטואציה, ונחמיץ את ההזדמנות ליצור שינוי אצל התלמיד ואולי אף שינוי קטן לטובה בחברה כולה.

להרצאה המלאה של דברה בול בכנס AERA2018 החל מדקה 53.

ניתוח המקרה של טוני ואניה בשיעור חשבון

לשם המחשת הטענה מציגה דברה בול את התמונה הבאה, שנלקחה משיעור חשבון בכיתה ה' בארצות הברית. 

התלמידה היושבת בתמונה (טוני) צוחקת ומצביעה לכיוון הכללי של התלמידה העומדת (אניה). הצחוק מגיע רגע לאחר שאניה הציגה על הלוח פתרון שגוי לתרגיל בחשבון שניתן לכיתה כמה דקות קודם.

טוני: "היא אמרה אחד חלקי שבע?"

טוני: [צוחקת ומצביעה כלפי ילד שאמר לה משהו] "למה [בחרת להגיד שזה] אחד חלקי שבע?" [השאלה מגיעה למרות שאניה בדיוק סיימה לנמק את התשובה שלה].

לתיעוד וידאו של הסיטואציה

בהנחה שיש לכם שניות מועטות לקבל החלטה, איך אתם, כמורים, הייתם מגיבים לסיטואציה? האם תתעלמו מהצחוק? האם תעודדו תלמידים אחרים להציג לאניה שאלות נוספות? האם תתייחסו לעובדה שטוני שואלת את אניה שוב, משהו שהיא (אניה) בדיוק הסבירה לכל הכיתה? האם תגיבו בנזיפה? בעידוד? ואם כן, כלפי מי מהדמויות בצילום?

בול מצאה שהתשובות הנפוצות של מורים לסיטואציה היו לנזוף בטוני על שלא הקשיבה להסבר של אניה, חלקם הציעו להעיר לטוני על ההתנהגות הקופצנית, חסרת ההקשבה, על המשחק בשיער, הצחוק וההצבעה הישירה ואולי הלועגת לכיוון אניה. זו אכן תגובה הגיונית, המבוססת על פרשנות אפשרית של הסיטואציה. המורה בשיעור לא יכולה לדעת בוודאות מדוע טוני צוחקת, אך היא נדרשת לפרש את התנהגותה. לכל התייחסות אליה, כולל התעלמות, תהיה השפעה על המשך השיעור כולו ועל למידת ההשתתפות של טוני ואניה בפרט.

אז כאמור, תגובה אוטומטית לרבות מההתרחשויות בכיתה היא טבעית, חשובה וחיונית, אולם באופן פרדוקסלי, כשפועלים באופן אוטומטי כזה, כנראה שיוחמצו הזדמנויות לטפח למידה, ואולי התגובה אף תדחוף לקבֵּע תלמידים בסטראוטיפים המיוחסים להם (באופן לא מודע). בול מציעה להתמודד עם פרדוקס זה באמצעות פיתוח המודעות למרחבי שיקול הדעת וטעינתם ברגישות לרקע החברתי-תרבותי של התלמידים (תוך התחשבות לדוגמה בעובדה שבנות אפרו-אמריקאיות מושעות מבית הספר הרבה יותר מבנות לבנות).

מרחב שיקול דעת הוגן: מפתח לשינוי חברתי דרך הכיתה

בול מפצירה במורים, בחוקרי חינוך ובכל מי שעוסק בהתפתחות מקצועית של מורים לתבוע מחדש את ההזדמנות להפעיל שיקול דעת ביחס לסיטואציות בכיתה. היא משתמשת בסרטוני וידאו כדי לנתח סיטואציות שקרו בזמן השיעור ומאתרת בהן את מרחבי שיקול הדעת, כלומר את המקומות המזמנים למורה אפשרות להגיב באופן שונה מהתגובה הרגילה שלו. היא מעודדת מורים להסתכל על עולם התלמיד, על הרקע התרבותי שממנו הוא מגיע והמשפיע על ההתנהגות שלו בכיתה, ולחשוב איזו תגובה אוטומטית הוא מעורר בהם. לאחר מכן היא מעודדת את המורים לחשוב על דרכי תגובה חלופיות, מודעות יותר, שיוכלו לתרום לתהליך הלמידה של הכיתה והתלמיד, ולאפשר לו לחוות הצלחה. דברה בול למעשה מזכירה למורים שהשיעור שלהם מלא בנקודות מעצימות, הן להם – כאנשי מקצוע החופשיים להחליט כיצד לפעול ונדרשים להפעיל שיקול דעת מקצועי, והן לתלמידים – המוזמנים למפגש עם מורה שרואה ומבין את העולם התרבותי שממנו הם מגיעים, ומגיב להתנהגות שלהם בהתאם. במילים אחרות, היא מציעה לטעון את "מרחבי שיקול הדעת"  במודעות, בהתבוננות ובחשיבה, מתוך הנחה שבכך הם יהפכו אותם ממרחבים של תגובה אוטומטית למרחבים של קידום למידה והוגנות חברתית.

נחזור לעיין בנקודת הזמן שבה טוני מבקשת להשתתף בשיעור. בחינה מתוך רגישות תרבותית תתבונן בה באופן חדש, תוך שימת לב לתנועות הידיים, הבעת הפנים, החיוך הקורן אבל המרוחק, המתגונן כדי לא להפגין פגיעות, צבע העור הממקם אותה בקבוצת מיעוט, הלבוש המרמז על מעמד כלכלי, החפצים שמסביב לה, שמעידים שהסיטואציה מתרחשת בכיתה שהוסבה למעבדת מחקר, שאולי היא זרה לה ומאיימת עליה במידה מסוימת. כל אלו הם סַמנים של ההקשר התרבותי-חברתי שבו היא נתונה. הם חושפים מהו הרפרטואר התרבותי שדרכו היא מתבטאת כילדה, בת, אפרו-אמריקאית, עירונית. לנוכח  אלה, ייתכן שלפנינו לא תלמידה הלועגת לחברתה, אלא תלמידה המבקשת לתרום לשיעור, להציג את נקודת מבטה, והעושה זאת במבוכה ובחוסר ביטחון מופגן. במקרה זה, המורה (שהיא גם החוקרת – דברה בול) זיהתה את כל אלה ועודדה את טוני להשתתף בשיעור למרות אופן ההתערבות שלה. התוצאה הייתה שלקראת סיום השיעור הציגה טוני הסבר מלא ומפורט על הבעיה החשבונית שלמדה. לדברי בול, העובדה שטוני חוותה הצלחה היא חשובה, אבל חשובה לא פחות העובדה ששותפיה לכיתה ראו אותה מצליחה, ובכך נתרמה תרומה צנועה לשינוי תפיסות תרבותיות רחבות יותר.

לאתר של דברה בול

למצגת של דברה בול על מרחבי שיקול דעת בהוראה

0
1500