בלוג

ככה זה נראה…

פתחנו את המפגש בהצעה: בואו נתחיל מהמקום שבו נמצאת כל אחת וננסה לענות, כל אחת בתורה, על השאלה הבאה: אילו היית צריכה לבחור חפץ ממשי או סימבולי שאת זקוקה לו בתקופה הזו, מה הוא היה?

התשובות היו מגוונות, חלקן קונקרטיות וחלקן מטפוריות, והן שיקפו את האופנים השונים שבהן כל אחת חווה את התקופה הזו: "אני זקוקה למסננת על מנת לסנן את כל הרעשים מבית ומחוץ"; "אני זקוקה לחפץ מעבר שיסייע לי במעברים התכופים שאני עושה בין העבודה לבית"; "אני זקוקה לנעלי הספורט שלי: בכל פעם שהמציאות סוגרת עליי, אני נועלת אותן ויוצאת לטבע לנשום אוויר, מתפעלת מהפריחה ומהיופי שהעונה הזו מזמנת".

התרגיל הזה חשוב לנו כמנחות כדי שנדע לערוך מיפוי ראשוני של הקבוצה ושל נקודת המוצא של כל אחת מהמשתתפות. כביכול, כולנו חוות כיום דבר משותף, אך כל אחת חווה אותו אחרת. כך למשל, החוויה האישית של כל משתתפת נגזרת ממשתנים כמו: יש לה ילדים קטנים/ יש לה ביטחון כלכלי ותעסוקתי/ חלתה בקורונה/ יש לה הורים מבוגרים/ נשלחה לחל"ת וכדומה. על המנחה לדעת איזה מאמץ אנשים עשו על מנת לקחת חלק במפגש, ממה הם היו צריכים להתפנות. ההזדמנות לשתף מאפשרת להיות בקשב ולקחת חלק בפעילות, והידיעה שרואים אותם מרגיעה ומפנה ללמידה.

ואחרי שעשינו בדיקת דופק והתייחסנו לדברים שעלו, אפשר להמשיך לנושא המפגש.

שלבי ההתפתחות של קבוצה

כמה דגשים לפני הצלילה לעובי התאוריה:

• תאוריה זו, כמו כל תאוריה התפתחותית, מבוססת על שלבים; סיומו של שלב אחד מאפשר את המעבר לשלב הבא.
• לא תמיד ניתן להצביע באופן ברור על רגע או על אירוע ספציפי שבו חל המעבר משלב לשלב. אבל, תמיד יש אוסף של סימנים המבשרים על הבאות.
• תהליך ההתפתחות הוא לא בהכרח לינארי. התרחשות משמעותית, כמו הופעתו של נגיף הקורונה, יכולה ליצור רגרסיה.
• השלב הראשון אינו מקביל למפגש הראשון, וכל שלב יכול להימשך פרק זמן שונה.
• על המנחה להתאים את המשימות העומדות לפניה ואת המתודות שהיא נוקטת לשלב בו הקבוצה נמצאת וליכולת שלה להתמודד איתן.
• קבוצה מתפתחת בשלבים אלה גם ללא מנחה.

מה מאפיין כל שלב

על שלושה דברים עומד שלב קבוצתי:

על גבול – לא במובן של מותר ואסור אלא במובן של האזור שיש בו הבחנה בין מה שהקבוצה עסוקה בו לבין מה שלא, בין הפנים והחוץ. נקודה זו תובהר כשניכנס לעובי הקורה של כל שלב.

על אקלים – אווירה ייחודית המאפיינת את השלב.

ועל מטלה קבוצתית – בכל שלב יש לקבוצה משימה מרכזית שצריכה  להתבצע כדי שהקבוצה תוכל להתקדם ולעבור לשלב הבא.

חשוב לזכור: בתאוריה הכול ברור, מובחן ומסודר, אך בחיים הדברים קצת יותר מורכבים וקצת פחות תחומים. היות שאנחנו לא חיים בספר הנחיית קבוצות, פרק ג', סעיף 4, הרי בצד הכרת התאוריה, חשוב שנגלה גמישות ונשתמש בה באופן  מושכל. ההיכרות עם השלבים והידיעה באיזה שלב נמצאת כרגע הקבוצה עשויה להרגיע ולסייע למנחה לבחור בכלים ובהתערבויות הנכונות, אך גם עלולה לצמצם את ההסתכלות שלנו ולהחמיץ את ההוויה השלימה.

שלב ראשון – ים-יבשה-ים

מי אנחנו? איך נכיר? ומה הופך אותנו לקבוצה?

בואו ננסה להיזכר בקבוצות שהשתייכנו אליהן בעבר ובכאלה שאנחנו משתייכות אליהן כיום. זוכרות איך זה היה בהתחלה? מה הרגשתן? ובכלל, איך אתן עם התחלות?

בשלב הראשון המטרה היא שכולם ייכנסו פנימה. כמו במשחק ים-יבשה, המטרה היא שכולם יקפצו לים. השלב הזה הוא שלב שטחי, אבל הוא הכרחי, כי הוא המכנה המשותף הרחב ביותר שמחבר בין המשתתפים ויוצר אצלם תחושת שייכות והזדהות. בשלב הזה  התחושה היא שאנשים מוצאים המון דברים משותפים, שהם נמצאים ב"מסיבה" הנכונה, עם אנשים רלוונטיים להם.  האמצעי להגשמת מטרת העל הוא ההכרה באוניברסליות של הקבוצה, כלומר ההכרה בכך שיש דמיון בין חברי הקבוצה אשר בא לידי ביטוי בניסיון חיים, חוויות ודפוסים אישיותיים.  האוניברסליות באה לסייע למשתתפים להתאגד סביב מוקד משותף ובכך להפוך ליחידה חברתית. המכנה המשותף שמוצאים בשלב הזה הוא בדרך כלל עמום, טכני ולא תמיד מבוסס, אך הוא קריטי להמשך קיומה של הקבוצה ולתחושת הביטחון של הפרטים בה.

הגבול – בשלב הזה הגבול הדמיוני שמשורטט הוא סביב הקבוצה כולה. הגבול תוחם בין מה שמתרחש בתוך החדר לבין מה שמתרחש בעולם שבחוץ.

המשימה הקבוצתית – המשימה היא ליצור לכידות, לחזק את תחושת השייכות ולהניח תשתית בטוחה ליצירת אֵמון. ללא אמון בסיסי ולכידות, הקבוצה עלולה להתפרק

אקלים – בשלב הראשון האקלים בדרך כלל חמים ונעים. משתתפי הקבוצה, בעזרת המנחה, עושים מאמץ ליצור אווירה טובה וחיובית שתסייע לכולם להתמקם ולחוש שייכות. הקבוצה עדיין לא חזקה דייה כדי להתמודד עם קונפליקט ומתח, ועל מנת להמשיך להיבנות היא זקוקה לקרקע יציבה ובטוחה. כמו בהתאהבות, בשלב הזה, לעיתים שוררות אופוריה ותחושה של התעלות.

במה עסוק הפרט בשלב הזה?

שני דברים משמעותיים מעסיקים את הפרט בשלב הזה: מידת האֵמון שהוא יכול לתת בקבוצה. דהיינו, עד כמה הוא יכול להיחשף ועד כמה הוא צריך לשמור על עצמו; ועד כמה הוא חברותי ויכול להשתלב בקלות במרקם הקבוצתי.

מתי עוברים שלב?

המעבר משלב לשלב משתנה בין קבוצה לקבוצה. יש לעיתים משתתפים שמעכבים את המעבר בהימנעם משיתוף ומחשיפה ומביעים בכך חוסר אמון בקבוצה ובמרחב. מנגד, עשויים להיות משתתפים המתקשים להישאר באווירה הנעימה וה"דביקה" המאפיינת את השלב ורוצים להגיע לשלב מעמיק ואותנטי יותר. הם אלו שמקדמים את הקבוצה לשלב הבא.

תפקיד המנחה בשלב הראשון:

בשלב הזה נוכחות המנחה והמעורבות שלה קריטית להצלחת הקבוצה. הקבוצה מסתמכת על המנחה ומצפה, גם אם באופן לא מודע, שהיא תהיה המצפן ומורה הדרך בתוך מרחב לא מוכר ונעדר  ודאות. יש כמה דרכים לעשות זאת:

• הקפדה על סֶטינג ושמירה על גבולות ברורים של זמן, מקום ונורמות;
• בחירה במתודות מותאמות לשלב, כמו סבב היכרות ועבודה בזוגות ובקבוצות קטנות. מתודות אלו יחייבו את כולם להיכנס פנימה וייצרו תחושה של שוויונות. המשתתפים יחושו שיש מקום לכל אחד ולכל קול, ובה בעת יימנעו מהצפת מידע שאינו הולם את השלב
• יצירת אמנה משותפת עם הקבוצה והקפדה על הסכם קבוצתי כתוב וברור;
• הקפדה על שקיפות ושיתוף הקבוצה בנעשה, הצגת תוכנית הפעולה והזמנה לשיח פתוח ולהיכרות;
• הקשבה לקצב של הקבוצה, גילוי אמפתיה לחרדות שעשויות לצוף והתבוננות מעמיקה במתרחש.

שלב שני – הבועה הוורודה מתפוצצת

כשהגענו לדבר על השלב השני שיתפה אותנו אחת המשתתפות בחוויה אישית הצרובה בה  כמנחה: "אני זוכרת שהנחיתי קבוצה באוניברסיטה במהלך התואר השני שלי. לא היו לי שום מיומנויות הנחיה, אבל בכל זאת החלטתי לקחת על עצמי את האתגר הזה. בהתחלה היה נהדר, הרגשתי על גג העולם, הייתי באופוריה. פתאום בשלב מסוים הכול קרס. סיימתי אותו בבכי ובדמעות, לא הבנתי מה קרה שם. הרגשתי שאנשים מאבדים את זה, כל אחד רק רצה להביא את עצמו והיו מריבות וויכוחים. היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. היום, בדיעבד, אני מבינה מה קרה שם, אך אז זו הייתה חוויה נוראה".

מבלי לדעת, המשתתפת תיארה את השלב השני בתאוריה ההתפתחותית, שלב שאכן עשוי להיות מאוד מאתגר וקשה עבור הקבוצה ועבור המנחה. אם בשלב הקודם המשתתפים חיפשו אחר נקודות דמיון ומכנה משותף בינם לבין המשתתפים האחרים, השלב השני דווקא מחדד את ההבדלים ומדגיש את הייחוד של כל משתתף.

הגבול – בשלב הזה הגבול עובר סביב כל משתתף. המשתתפים מתחילים לחפש את עצמם בתוך המרחב ועסוקים בשאלות של בידול וייחודיות. הם רוצים להיפרד מה"עדר" ולחשוף את קולם האישי, את הסובייקט שבהם.

האקלים – פעמים רבות השלב הזה הוא שלב קונפליקטואלי המתאפיין באווירה קשה ולא נעימה. זו יכולה לבוא לידי ביטוי בכעס, התנגדויות, מחלוקות וראייה דיכוטומית של המציאות. לא פעם באים בו לידי ביטוי חוסר סדר, אי שביעות רצון, חרדה ותחושה שפג הקסם. הרצון של כל משתתף להבליט את ייחודו פוגע ביכולת של הקבוצה להכיל מורכבות ולראות כל פרט בה כמכלול, כשלם. ההתנגדות והווכחנות הן דרכים יעילות להדגשת ההבדלים וליצירת שיח לעומתי.

המטלה הקבוצתית – בשלב הזה המשימה היא להכיר בהבדלים בין המשתתפים ולקדם את המודעות לקיומן של נקודות השקפה שונות. משימה זו מאתגרת את הנחות הדמיון של השלב הראשון. הפרט בשלב זה עסוק בסוגיה של עד כמה הוא יכול להתקיים כאינדיבידואל, עד כמה הקבוצה יכולה להכיל אותו.

אחת הדרכים שהקבוצה מוצאת לעיתים כדי להתמודד עם השלב הזה הוא הפיכת המנחה ל"אויב משותף". כשהתחושה של הקבוצה היא שחבריה לא יעמדו בקשיי הקונפליקט ובמתח ושהדבר עלול לאיים על קיומם המשותף, עשויה הקבוצה להפנות את הקושי והתסכול כלפי המנחה, שלדידה חזקה דייה להכיל את העוצמות הללו. זו גם בחינת גבולות: אם המנחה לא יכולה להכיל את הקונפליקט, קל וחומר שהקבוצה החדשה לא תוכל. פתרון זה מאגד ומחבר את הקבוצה ויוצר עבורה מוקד משותף.

תפקיד המנחה בשלב השני

• לשמש מודל להתמודדות עם קונפליקט על ידי יצירת מרחב שיש בו מקום לקושי ולמורכבות, ומתן אפשרות למחלוקות להתקיים. להיות קשובה וערה לעומק הקונפליקט, ולסייע לו להתקיים במרחב מוגן הניתן להכלה;
• לזמן קולות אותנטיים ומגוונים ולחדד את ההבחנה בין קול לקול. בפעולה זו יכולה המנחה לסייע למשתתפים לחוש שמבינים את הייחוד שלהם, למשל: "מה ששלומית אמרה זה לא בדיוק מה שחנה אמרה"; "במה את מרגישה שמה שאת אומרת כעת דומה למה שהיא אמרה?"; "את מוסיפה רובד לדיון ומעלה נקודה חדשה ש…";
• ליצור תמונה מאוזנת של קולות. אם יש קולות התקפה חזקים, לאזן אותם על ידי קולות של מגננה.

פינת המומחית – שאלה ששאלנו

מה קורה אם הקבוצה אומנם עברה לשלב השני, אך אנחנו מרגישות שהיא עדיין לא בשלה למעבר הזה? שהיא עדיין לא חזקה דייה על מנת להתמודד עם מורכבות?

קבוצה היא אורגניזם חי. כמנחות אנחנו לא יכולות לעכב תהליכים. זה כמו תינוק שלומד ללכת, אנחנו לא יכולות לעצור אותו ולומר לו שזה מוקדם מדי. הוא יבחר מתי להתחיל ואנחנו נלך איתו ונתווך לו את המעבר הזה. מה שאנחנו יכולות לעשות זה לסייע לקבוצה מתודולוגית לבנות אמון, להביא תרגילים והתנסויות למרחב שיחזקו אותה ולהיות ערות למתרחש. אנחנו גם יכולות ללמוד בדיעבד לבנות את השלב הראשון בצורה מעמיקה יותר, אך אין ביכולתנו לעצור את ההתקדמות הטבעית.

שלב שלישי – גם וגם

השלב השלישי הוא זה שבו הקבוצה מתחילה לעבוד. אחרי שצלחה את הקונפליקטים ואת המחלוקות ונחשפה למציאות המכילה קולות שונים ומגוונים היא מוכנה לעבור לשלב הבא.

הגבול – עובר בתוך האדם עצמו, בין החלקים השונים המתקיימים בו. השלב הזה מאפשר התבוננות עצמית ובחינה עצמית מחודשת של תפיסות עולם, עמדות ורעיונות. בשלב הזה המשתתפים הם כבר לא "או-או" אלא "גם וגם" – דמויות מורכבות שזוכות להכרה במרחב. זה שלב אינטרוספקטיבי, שבו מזהים המשתתפים את הקונפליקטים בתוכם ומאפשרים לעצמם להתרחב ולגבש נקודת מבט מורכבת. כך למשל אנחנו יכולות להסכים עם דבריה של משתתפת אחת, וכשאחרת דיברה אנחנו מסכימות גם איתה, וזה לא בהכרח סותר. כלומר, אם בשלב הראשון המשתתפים מתנגדים לקולות שונים משלהם כדי לבדל את עצמם, בשלב הזה הם בוחנים מה המשמעות של קולות אלה עבורם. האם זה קול שקיים בהם אך הם לא מודעים לו? האם שוכן בתוכם קונפליקט פנימי בנושא או שהם יכולים להתבטא בשני קולות  (או יותר) גם יחד?

האקלים – בשלב הזה האקלים מאוד דינמי. לעיתים הוא מכונס ושקט יותר ולעיתים סוער וגועש. בקרב חברי הקבוצה מורגשת כמיהה לאינטימיות ולקרבה מחודשת, לעיתים יש תחושה של רגיעה, אכפתיות ואהבה הדדית ולעיתים החוויה היא של של אי-נחת בשל קונפליקטים פנימיים בקרב המשתתפים. הקצב מתון, אנשים מפַנים לעצמם זמן לחשוב, להרהר ולעבד דברים שנאמרים.

המטלה הקבוצתית – בשלב הזה המטלה של הקבוצה היא לקדם אינדיבידואציה ולאפשר לפרטים בה להתפתח ולבוא לידי ביטוי באופן מורכב. לכן נדרשת הקבוצה להעמיק את ההיכרות ולחתור לאינטימיות.

תפקיד המנחה בשלב השלישי

בשלב הזה מקדמת המנחה תהליכי רפלקציה ומשוב, מתוך ידיעה שהמשתתפים יכולים להכיל גם משוב מורכב ולא בהכרח חיובי.

שלב זה הוא השלב הפורה בקהילות השקפה, ולכן אנו חותרות להגיע אליו ולשהות בו לאורך זמן. אנו רוצות שהמורים יביאו דילמות, יבררו מה נחוץ להם להתפתחותם ויאתגרו את התפיסות המקצועיות שלהם. בתהליך זה של בירור עמדות והיכרות עם קולות מגוונים בתוך הקבוצה נחשפים  המשתתפים לקולות פנימיים ועוברים תהליך של העמקה ושל התרחבות.

השלבים הבאים הם שלבים של אינטימיות והדדיות, שלבים המאפיינים קבוצות טיפוליות יותר מאשר קבוצות תוכן. ברגע שהובנו שלושת השלבים הראשונים, הבסיס התאורטי של המודל ההתפתחותי והחשיבות שביצירת קבוצה עובדת, קל יותר להבין את השלבים הבאים, לזהותם ולהתאים את אופן ההנחיה לכל שלב. בשלב הסיום המטלה הקבוצתית היא להגיע להתנתקות, תוך הפנמה של הקבוצה כהתנסות חיובית וקונסטרוקטיבית אשר לנו, שאת השלב האחרון חווינו בעצמנו, אסתכן ואומר שעמדנו במטלה זו בגבורה, שהיינו חלק מקבוצה משמעותית, מצמיחה ומלמדת, ואין לי ספק שתהיה לה השפעה על אופן ההנחיה שלנו.

ולקינוח, דוגמה מימים טרופים אלו שמסכמת את כל התורה על רגל אחת:

התפתחות קבוצתית בימי קורונה או מי זאת המשקיענית הזו שמוציאה אותי כל כך גרוע?

אם את אימא לילדים מתחת לגיל עשר, בטח צורפת לאחת מקבוצות הוואטסאפ שתפקידן לסייע לך לצלוח את הימים הללו ולתת לך שלל רעיונות לפעילויות ביתיות. הפעילויות הן אינסופיות ונוגעות במגוון רחב של תחומים, החל מיצירה, אפייה, ניסויים מדעיים, שעשועונים, וספורט וכלה בלימודי אנגלית וחשבון בצורה חווייתית שלא ישאירו את הילד שלך מאחור.

שלב ראשון – לכידות קבוצתית

כולנו באותה סירה (טובעת…), כולנו חשות שותפות גורל לנוכח המציאות המאתגרת שנקלענו אליה. הגבול הוא סביבנו, העולם מחולק לשניים: אימהות לילדים קטנים ושאר העולם. בשלב הראשון נדמה שהקבוצה הזאת היא גלגל ההצלה שלנו, הדרך שלנו לעבור את הימים הללו בשפיות. נכנסנו למועדון של אימהות משקיעות שרוצות את הטוב ביותר לילדיהן. השיתוף לא מאחר להגיע: יצירות מופת מגלילי נייר טואלט, מסלול מכשולים מקורי מחפצים מגוונים, עוגיות בציפוי רויאל אייסינג בכל הצבעים. גם התגובות לא מבוששות לבוא: "מהמם", "מושלם", "אלופה, איך עשית?".

שלב שני – בידול

אומנם יש לי ילדים קטנים ואומנם כמוכן אני תקועה איתם בין ארבעה קירות, אך אני לא מתכוונת להתחיל לזלף בכוסמין, גם לי יש גבולות. השיתופים מתחילים לעורר במשתתפות אי-נוחות, לחץ ותחושת תסכול. הגבול כרגע משורטט סביב כל משתתפת אל מול שאר חברות הקבוצה. כל אחת מציגה את מרכולתה ונפתחת תחרות צמודה: אם המשתתפות האחרות מקשטות עוגיות ברויאל אייסינג ומזלפות בצנתר שושנים, אני אערוך ניסויים מדעיים ואעביר לילדים שלי סדנת נגרות; לחלופין אני יכולה לקרוא תיגר על ההתנהלות הזאת ולהציג עמדה שעל פיה אני נגד כל ההורות האינטנסיבית הזו ומאפשרת לילדיי להיות עצמאיים, להעסיק את עצמם ולהתמודד עם השעמום. אם החברות בקבוצה כל כך "האם להישאר בקבוצה או לצאת?", שווה לי להיות כאן? בניסיון ליישב את הסתירות הפנימיות אני יכולה להדגיש את היתרונות שלי, את הייחודיות שלי כאימא ולבקר את האימהות ה"משקיעניות", להפנות כעס כלפיהן ולהתייחס אליהן כאל אסופת נשים המשחיתה את זמנה לריק ומתעסקת בזוטות.

שלב שלישי – אינדיבידואציה

הגבול המשורטט כרגע הוא גבול פנימי בין החלקים השונים בתוכי.  השלב הזה מעלה שאלות רבות: אם החברות בקבוצה משקיעניות כל כך, מה זה אומר על האימהוּת שלי? אני אימא לא טובה דיה? לא אכפת לי מהילדים שלי? סיום השלב הזה מביא איתו השלמה ואיזון הכרתי: אני לא חייבת לפעול בדיוק כמו שהקבוצה מצפה ממני. אני יכולה להשתמש בחלק מהרעיונות, לקבל השראה ולהתייעץ עם חברות הקבוצה במידת הצורך. מותר לי לא להכין מקרמה עם הבן שלי ועדיין להיחשב לאם טובה דייה. הגבול המשורטט כרגע הוא גבול פנימי בין החלקים השונים בתוכי.  אני אדם מורכב: יש בי חלקים משקיעניים יצירתיים ומסורים, ויש בי חלקים שלא, וזה בסדר. כך גם לגבי שאר חברות הקבוצה. ואפשר גם לאפות עם הילדים עוגיות ולקשט ברויאל אייסינג מבלי להיות מואשמת בשטחיות ובהתעסקות בזוטות. והקבוצה… דווקא נראית לי בסדר.