בלוג

יומן סדנה: מפגש ראשון או "למה אי אפשר לאכול כאן סנדוויץ?"

מאת: מיכל בן זקן

סדרת "יומן סדנה" משתפת אתכן, המורות המובילות, בידע, תובנות וחוויות ממפגשי הכשרה להנחייה (עבור מנחות מורים מובילים מכל הארץ)

אתגרים בבניית קהילה או "למה אי אפשר לאכול כאן סנדוויץ?"

כולנו נולדנו לתוך קבוצה. ההשתייכות לקבוצה היא נקודת המוצא הבסיסית של כל אדם. אנו נולדים לתוך משפחה והיא קבוצת ההשתייכות הראשונה שלנו. במהלך חיינו אנו הופכים חלק מקבוצות שונות ומגוונות, הן מבחירה והן מתוך כורח.

אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, האמין שהאדם הוא קודם כל יצור השייך לחברה כשם שהחברה שייכת לו. האדם (הבריא) לפי אדלר חותר לבסס את תחושת השייכות שלו כל העת [1]. חווית היותנו פרט בתוך קבוצה אנושית, חוויה שהיא לכאורה טבעית וראשונית, מביאה אתה אינספור תחושות, חלקן נעימות ומיטיבות וחלקן מורכבות, קשות ועצובות.

אנו במהלך השקפה, כחלק מתפיסת העולם החינוכית העומדת בבסיסו רואים בבניית קהילות לומדות ומצמיחות, הלא הן קבוצות-, את המפתח להצלחת המהלך ולהשגת מטרות פדגוגיות בטווח הקצר והארוך.

כדי שנצליח לבנות קהילות לומדות מיומנות, מקצועיות ומצמיחות, עלינו להעניק למנחי המורים המובילים במהלך כלים אפקטיביים ללמידה חקרנית ומעמיקה, ובד בבד להקנות להם מיומנויות הנחייה שיסייעו להם להתמודד עם האתגרים השונים שמציבה קבוצת המורים המובילים.

מהם היסודות שעליהם נבנית קהילה לומדת?

בסוגיה חשובה זו ביקשנו לעסוק יחד עם  מנחות מורים מובילים של המהלך בעקבות צרכים שעלו מהשטח ולאחר חשיבה משמעותית שלנו כצוות מו"פ. ביום חורפי במיוחד פתחנו הכשרה ייחודית ובה חמישה מפגשים בהנחיית  הגב' לילך ינאי, מנחת קבוצות מנוסה ומקצועית. הכשרה זו נועדה לשפר את מיומנויות ההנחיה שלנו, מנחות המורים, ולהגדיל את ארגז הכלים העומד לרשותנו.

אנו נלווה את הסדנה בסדרת טורים, שמטרתם לשתף בתהליך את כלל המנחים והמורים המובילים במהלך.

סבב פתיחה במבט אחר

את המפגש הראשון פתחה המנחה בתרגיל היכרות. כל משתתפת התבקשה לשתף בחוויה משמעותית שלה  בקבוצה שהיא הייתה או עודנה חלק ממנה ולספר מהן תחושותיה. בעת השיתוף נשאלה המשתתפת מה בקבוצה הזאת גרם למה שהיא תיארה, אילו דברים עוררו בה תחושות טובות ומעצימות ולחילופין מה היה בקבוצה שעורר בה תחושות קשות של צער, חוסר שייכות או אי נעימות.

לאחר שכמה משתתפות דיברו עם ניצוץ בעיניים על קבוצות מופלאות שהן היו חלק מהן, עצרה לרגע המנחה, פנתה אל הקבוצה וחידדה נקודה שבהמשך תתברר כמהותית לתהליך הקבוצתי: "אתן לא חייבות להביא רק חוויות חיוביות, אתן מוזמנות לספר גם על קבוצות שהיה לכן קשה בהן, שצמצמו אתכן, שלא נחוו אצלכן כחיוביות." מכאן שינה הסבב כיוון ויותר ויותר חוויות מורכבות נכנסו לחדר.

מה אנחנו יכולים ללמוד מהתרגיל הזה ומאופן ההנחיה שלו?

  • חישוב מסלול מחדש- כשמנחה עוצרת סבב אחרי שכמה משתתפות דיברו ומזמינה את הקבוצה לתאר גם חוויות אחרות, פחות טובות, היא למעשה מניחה את הלבנה הראשונה בדרך לבניית תשתית בטוחה וליצירת סביבה תומכת שיש בה לגיטימציה להיחשף ולהביא את עצמנו על חולשותינו ועל המורכבויות שלנו.
  • הבקשה הסמויה- כשמישהו משתף בחוויה של קבוצה שהוא היה חלק ממנה הוא אומר לנו, חברי הקבוצה הנוכחית, לאו דווקא באופן מודע, אילו דברים חשובים לו בקבוצה ומה הוא מבקש מהחברים בה. כך למשל אם מישהי בוחרת לספר חוויות מקבוצה שבה היא לא הרגישה שייכת, שבה לא היה לה מקום להשמיע את קולה ולבטא את עצמה, היא בעצם מבקשת מחברות הקבוצה לתת לה מקום, לאפשר לה להשתייך: "תנו לי להרגיש חלק".
  • ועוד קצת מחשבות על הנחייה- במהלך סבב הפתיחה, לאחר שכל משתתפת סיימה את דבריה, שיקפה לה המנחה את הדברים ששמעה ממנה, המשיגה את הנאמר וניסתה לחלץ תובנות מרכזיות מהחוויה שלה. כך למשל כאשר אחת המשתתפות שיתפה בקבוצה משפחתית פעילה וחיובית במיוחד המנחה שמה זרקור על המחויבות של הפרטים בה ועל מכוונותם להצלחתה כתנאי להצלחת הקבוצה וכך כאשר אחרת שיתפה בקבוצה שהיא חשה שאינה שייכת אליה המנחה הציפה שאלות לגבי תפקיד המנחה ביצירת התרבות הקבוצתית והדינאמיקה בה. מהלך זה טומן בחובו דילמה מתמדת: – עד כמה להתערב בדברים שחברי הקבוצה משתפים בהם כדי להאיץ תהליכי למידה, ועד כמה לאפשר חופש ואווירה נינוחה של שיתוף ללא פרשנות, שיקוף והמשגה. כפי שנוכחנו בהמשך המפגש, זה המצב הקיומי של מנחה קבוצות; הצורך לשקול כל מהלך על היתרונות והחסרונות שלו, ולקבל החלטה מושכלת, מתוך מודעות לרווחים ולמחירים שלה.

כלים להתחלה

לאחר סבב הפתיחה והדיון אודותיו, ניסחנו מספר שאלות וניסינו לענות עליהן בעזרת מספר כלים שימושיים.

  • אילו כלים נוספים עומדים לרשות המנחות לבנות את הקהילה שהן רוצות?
  • איזו אווירה היינו רוצות שתיווצר בקהילת הלומדים של השקפה?
  • לאילו תנאים אנחנו זקוקות כדי שהמהלך יוכתר כהצלחה?
  • איך אנחנו כמנחות יכולות להשפיע על היווצרות התנאים הללו?

סטינג (setting)- מערכת הגדרות המשרטטת את המסגרת שבה פועלת הקבוצה. מוגדרים בה מטרות, זמן, מקום, תפקידים וכלים. הסטינג מוצג ב'חוזה' בין המנחה, החברים והקבוצה ומשרטט את גבולות הפעולה, מגדיר מה מותר, מה אסור ומה לגיטימי. זהו כלי ליצירת ביטחון בשל הוודאות שהוא מקנה [2]. בבואנו ליצור את הסטינג הקבוצתי עלינו בראש ובראשונה לחשוב על מטרות הקבוצה. הסטינג הוא האופן שבו אנחנו מבטאות את המטרות האלה במרחב ובזמן.

איך האופן שבו החלל מסודר משרת את מטרות הקבוצה? מהם חוקי הקבוצה? מותר לאכול כאן? מקפידים על זמנים או שמתייחסים לזמן באופן גמיש? כיצד נסדר את הכיסאות? אפשר לצאת באמצע? מה העמדה שלנו בנוגע לטלפונים ניידים? איפה נקיים את המפגשים? התשובות לשאלות האלו נגזרות מהתרבות הקבוצתית שאנו מעוניינים ליצור. 

דילמה שהעלתה אחת המשתתפות בקבוצה המחישה את תפקידו של הסטינג ואת השפעתו על התהליך הקבוצתי:

"אני מנחה בבית ספר מסוים מתחילת השנה. קבוצת המורים שאני מנחה לא מוכנה לקיים את המפגשים במקום אחר חוץ מחדר המורים. לא משנה כמה פעמים דיברתי איתם, הסברתי להם שהישיבה שם מפריעה לתהליך, זה לא עזר. מאד קשה להתנתק בחדר המורים מהרעשים שמסביב, כל רגע נכנס תלמיד, מורה אחר מגיע לשאול משהו, קשה להתמסר. אני שואלת את עצמי, עד כמה להתעקש איתם או להניח לזה ולנסות לעבוד עם מה שיש"?

מהדילמה שהוצגה עולה שאלה מהותית שיש לתת את הדעת עליה- האם דרך ההתעקשות של המורים להישאר בחדר המורים הם אומרים לך כמנחה משהו אחר? כלומר, האם הם מבטאים התנגדות למהלך? האם הם חוסמים את התהליך? האם קשה להם להתנתק מהעשייה היומיומית? האם יציאה מחדר המורים כמוה כיציאה מהמרחב המוכר והבטוח? לאחר שענינו על השאלות הללו אנו יכולות לבחור בשלוש דרכי פעולה:

  • להישאר בחדר המורים ולבחון איך במסגרת התנאים המוגבלים הללו אני יוצרת תהליך אפקטיבי
  • להפוך את המרחב שבו אני רוצה שיתקיים המפגש למרחב אטרקטיבי, מרחב נוח ומוכר שיש לו משהו במשותף עם חדר המורים. להפגין אמפתיה, ללוות אותם בקושי אך להתעקש על שינוי המקום.
  • להתעקש על מעבר ולהציב גבול ברור.

כל אחת מהבחירות הללו ממצבת אותי כמנחה באופן שונה.

מה עוד אפשר לעשות כדי ליצור את התרבות הקבוצתית שאנחנו מכוונות אליה?

מעבר לחשיבה מפורטת על הסטינג, ועיצובו באופן שמקדם את המטרות שהמנחה מנסה להשיג, עומדים לרשות המנחה אמצעים נוספים כדי ליצור את האווירה והתרבות הרצויה:

  • מטרות ברורות ומשותפות: חשוב שהקבוצה תדע מה מטרות הקבוצה, מה המטרות המשותפות ומה מטרות הפרט.
  • המשגה ברורה וגלויה של ציפיות מחברי הקבוצה: ציפיות שאינן גלויות ומדוברות, אך נחוות על ידי הקבוצה, עלולות להוות חסם ללמידה.
  • מתן הסבר לכך שהכלים האלה הם חשובים לי.
  • מתן חיזוק חיובי ושלילי להתנהגויות מסוימות: חיזוק שלי כמנחה יכול להגיע בכל מיני דרכים: במילים, בהדגשה שנתתי לזה בקבוצה, בהדהוד, בתגובה אחרת כלשהי.
  • מודלינג: איזו דוגמא המנחה מהווה עבור הקבוצה. אם אני רוצה כמנחה ליצור תרבות שיש בה למידה מטעויות אני זקוקה למרחב שבו אבחן גם את הטעויות שלי, אילו הייתי רוצה לקדם תרבות של משוב פתוח, עליי גם לאפשר ביקורת עליי על ידי המשתתפים.

בשימוש באמצעים אלה חשוב לעשות שילוב בין אמירות מילוליות לבין התנהגויות המשקפות אמירות אלה. את המודלינג, אחד הכלים המשמעותיים ביותר העומדים לרשות המנחה, הדגימה המנחה בתרגיל מעניין ומעורר מחשבה. היא פנתה אל הקבוצה וביקשה מכל משתתפת לחשוב על דבר אחד שהיא למדה מהבית בו גדלה, משהו שהיא לקחה מההורים שלה (גם אתם כקוראים.ות, חשבו רגע).

התשובות היו רבות ומגוונות: "אני הבנתי שלא זה לא תשובה סופית" , "אני למדתי לקבל אחריות ולא להשאיר קצוות פתוחים", "אני למדתי מהי מסירות", "אני למדתי שאמון זה הדבר הכי חשוב בין בני אדם." כאשר המנחה שאלה את המשתתפות כיצד הן למדו את זה רובן הגיעו למסקנה שהדברים לא נאמרו להן במפורש אלא הועברו להן בדרך עקיפה, באופן לא מילולי.

ועוד כמה תובנות שהרווחנו על הדרך:

  • הכלי המרכזי שיש למנחה הוא כלי ההתבוננות
  • המנחה צריכה בו זמנית לראות את הקבוצה כמכלול אך גם את הפרטים בה על צרכיהם הייחודיים
  • קהילה/ קבוצה חדשה היא מרחב עמום ומעורר חרדה, שלא פעם מחזיר את המשתתפים למקומות ילדיים וראשוניים. המשתתף הוא מעין תייר במרחב לא מוכר ועל המנחה לספק לו מה שיותר וודאות, ביטחון ותחושת שליטה במרחב, שמעצם קיומו הוא נעדר שליטה.

לסיכום, הנחייה היא אוסף של בחירות, ומטבע הדברים בכל בחירה טמונים רווח והפסד. בבואנו להשתמש בשלל הכלים העומדים לרשותנו כמנחות אנו צריכות בראש ובראשונה לברר לעצמנו מהי האווירה הקבוצתית שאנו מעוניינות בה וכיצד ישרתו אותה הבחירות והפעולות שלנו. חשיבה על האווירה שאנו רוצות ליצור בקבוצה ויצירת אקלים מעצים מאפשרת למידת תוכן עיוני ורכישת מיומנויות מעשיות במסגרת התהליך הקבוצתי ובאמצעותו.

0
1903