בלוג

התנגדות בהנחיית קבוצות: הזדמנות לצמיחה

מאת: הלה זעירא-ויינשטיין

"אני מזמינה אתכם לחשוב על זמן או על רגע בחיים שבהם הייתם בעמדת התנגדות למישהו או למשהו שהתרחש. ספרו על הסיטואציה: בני כמה אתם? היכן אתם נמצאים? מה עורר את ההתנגדות? למה אתם מתנגדים? איזה רגש עוררה בכם ההתנגדות? מה אתם חשים גופנית?".

זהו סבב פתיחה לסדנה שהעבירה לילך ינאי בימי הלמידה למנחי מורים מובילים במהלך השקפה, שעסק בהתמודדות עם התנגדות בקבוצה. לסיפורי התנגדות יש ערך כפול: הם מעוררים תחושת אמפתיה כלפי המתנגד שבדרך כלל מעצבן אותנו ומקשה עלינו את העבודה, והם מסייעים לנו לזהות  את הרגש, את התחושות ואת הנרטיב שמעוררת אצלנו סיטואציה של התנגדות.

שני כלים אלה ישמשו אותנו בהתמודדות עם ההתנגדות שתעלה אצלנו בקבוצה שאנו מנחים.

וזאת הבטחה: התנגדות תעלה גם תעלה. השאלה היא כיצד נתמודד איתה. המטרה כפולה – להבין מה עומד מאחורי ההתנגדות הגלויה ולשחרר את עצמנו מהתגובה האוטומטית העולה למול מופע ההתנגדות, במבט או במעשה, כך שנוכל לבחור כיצד להגיב כראוי.

לילך פיתחה עבורנו מתווה שישמש כלי לחשיבה ופעולה למנחה להתמודדות עם התנגדות. נסקור בקצרה נקודות מרכזיות בתהליך.

למתווה המלא לחצו כאן

הסדנה ומתווה ההתמודדות פותחו על ידי צוות מו"פ השקפה בשיתוף עם לילך ינאי, ומבוססים, בין השאר, גם על מאמרה של חלי ברק-שטיין.

למאמר הקצר בגרסת הדפסה

למאמר המלא של חלי ברק-שטיין

לאתר של חלי ברק-שטיין

הכנה לפני המפגש

השלב הראשון הוא תכנון המפגש. המנחה תנסה לִצְפות אילו התנגדויות עלולות להתעורר בשל הנושא, הפעילות המתוכננת או השלב שבו נמצאת הקבוצה. אם המנחה עובדת עם הקבוצה זה זמן, ניתן לצפות התנגדויות ביתר קלות – מתוך ההיכרות עם חברי הקבוצה, עם התהליכים שהקבוצה עוברת ועם דפוסי העבודה שהתפתחו בה.

תיאור מקרה לדוגמה

למפגש קהילה הקרוב התבקשה תמר, מורה למתמטיקה ותיקה ומנוסה, להביא סוגיה להתייעצות ולשיח. תמר ביקשה שלא יצלמו את השיעור שלה והעלתה סיבות שקשורות בחשיפה של תלמידים מסוימים ובתחושת אי-נוחות שתיצור המצלמה בשיעור. בתחילת המפגש הסבירה תמר למורה המובילה שהיא לא הספיקה להכין תמלול בגלל עומס,  ובכלל, היא לא רואה שהתמלול נדרש ומבקשת לתאר בעל פה את השיעור לפני הקבוצה.

תמר תיארה את מהלך השיעור באופן מלא ומעובד. התיאור וגם אופן הדיבור שלה יצרו אצל המורים האחרים רושם של שיעור טוב, וגם אם היו קשיים, נראה לכולם שתמר התמודדה איתם וגם הבינה מה נדרש לשנות או לחדד להבא. המורים הגיבו בצורה מחזקת ומפרגנת והעלו נקודות חיוביות שזיהו בשיעור.

כשרחל, המורה המובילה, ניסתה לברר עם תמר מהי הסוגיה שהיא רוצה להתעכב עליה ולהתייעץ לגביה, תמר כיוונה לקשיים שהיא זיהתה ושאיתם התמודדה ושבעצם כבר עיבדה בעצמה. וכשרחל ניסתה לזקק סוגיה שטרם נפתרה, תמר כיוונה אל מרכיבים טכניים, מקומיים הקשורים ל"מערכת", שכמורה אין לה שליטה עליהם, או לקשיים ספציפים של תלמידים:  "הקושי שלו מוכר למחנכת ולשאר המורים"; "היא בתהליך אבחון", "דיברנו עליו בישיבת המורים, הוא מהווה בעיה בכל השיעורים, המחנכת בתהליך מול הוריו".

לקראת מפגש שבו נדרשת מורה להביא ייצוג של ההוראה שלה (ובייחוד צילום של שיעור) נוכל לצפות מראש, כי בקשה הדורשת חשיפה של מה שלרוב מתרחש מאחורי דלת הכיתה בין המורה לתלמידים עלול לעורר חשש, שיתבטא בהתנגדות. ההתנגדות יכולה להיות בעלת אופי סמוי, פסיבי, כמו שמתואר במקרה שהבאנו: המורה אינה מביאה צילום של השיעור, לדבריה, כדי להגן על תלמידיה, ואת התמלול לא הכינה "בשל עומס". היא אינה מבטאת התנגדות גלויה ומפורשת להבאת הייצוג,  ומוכנה לשתף במהלך השיעור באמצעות תיאור מפורט. עם זאת, עולה המחשבה שאולי מורה ותיקה ומנוסה חוששת מפני חשיפת נקודות חולשה וקושי בפני עמיתיה הצעירים בקבוצה. אם זו התנסות ראשונה, אולי יתעוררו בה חוסר ביטחון ואי-ודאות בנוגע לתהליך הצפוי: מה תגיד הקבוצה? מה יחשבו עליי ועל יכולותיי כמורה?

כמעט בכל הקבוצות אנו נתקלים בקושי ובחשש של מורים המתבקשים לתעד ולשתף בייצוגים מתוך הכיתה שלהם. לכן נוכל לצפות את הדבר ולנסות להתכונן לקראתו בצורה שתרכך התנגדויות צפויות. לשם כך, במפגשים שיקדמו לכך נסביר היטב את תהליך ניתוח הייצוג ואת מטרותיו ונדגים בעצמנו את תהליך העבודה עם הייצוג. נענה על שאלות ונַפנה למידע הנדרש כדי ליצור תחושת ביטחון בתהליך.

ניתן לגיטימציה לשונות של המשתתפים. נשאל מי מתנדב להיות ראשון ולא נכפה. נאפשר גמישות באופן הבאת הייצוג (צילום, תמלול, תיאור מקרה עשיר), נציע למתנדב עזרה (של המנחה או של חברי הקבוצה) הן בהכנת השיעור והן בבחירת קטע הייצוג שיביא לדיון הקבוצתי. ניצור תחושה של קבלה ונעורר הבנה לכך שלכל אדם קצב שונה ודרכי תגובה ופעולה שונות שיש לכבדם.

נדבר באופן פתוח וישיר על הקושי והחששות הטבעיים שמלווים תהליך חדש מעין זה ושדורשים חשיפה. ניתן לגיטימציה לתחושות השונות שעלולות להתעורר אצל המשתתפים, החל מפחד וחשש ועד להעזה והתלהבות מהתנסות חדשה ולשיתוף הקבוצה.

במפגש עצמו

גם אחרי הכנה מדוקדקת ומחושבת של המשתתפים לקראת המפגש מתעוררת לעיתים התנגדות בחדר. לפני שנתחיל להתמודד איתה, עלינו לזכור שלא כל מחלוקת או ביקורת היא התנגדות. כיצד נדע אם זו התנגדות? הרי אנו בקהילות רוצים לאפשר את הבעת הדעות השונות בחדר, לתת ביטוי לקולות השונים של המשתתפים וללמוד יחד מתוך ביקורת בונה ומקצועית.

התנגדות היא מצב שבו נחסמת או מתעכבת יכולתנו להתקדם בתהליך או לקראת המטרה שאנו מנסים להוביל ולבסס. מצב שבו יחיד או קבוצה של מתנגדים מונעים מאיתנו, לאורך זמן, להתקדם לעבר אותה מטרה.

נוכל לזהות התנגדות על פי התחושות המתעוררות בנו. נחשוב כיצד אנו מגיבים ומה אנו מרגישים למול התנגדות. למשל תחושות של לחץ, כעס ודריכות הן אינדיקטורים טובים לכך.

נגדיר לעצמנו את האווירה בחדר: כשהתחושה היא של חוסר נוחות, מתח ותוקפנות, כשחברי הקבוצה נמנעים מלהסתכל זה בזה או לדבר, ובעיקר כשהניסיונות החוזרים ונשנים שלנו להתקדם בתהליך  נחסמים – נדע שאנו מתמודדים עם התנגדות.

אמפתיה לעצמי

עתה, משזיהיתי את המצב כהתנגדות, אעבור באופן מפתיע להתבונן בעצמי ובתחושות שעולות בי באותו הרגע כאדם וכמנחה. עצם ההכרה והקבלה של התחושות הלא נעימות שעולות בי למרות העובדה שאני בתפקיד המנחה (ואולי בגלל תחושת האחריות) מסייעות לי לחוש רגיעה גופנית ונפשית הנדרשת כדי להמשיך בתהליך. זהו שלב ראשון וחשוב שיאפשר לי לא להגיב באופן אוטומטי להתנגדות. אגיד לעצמי (בראש ובלב) שזה טבעי ומובן שאחוש לחץ ובהלה אל מול המתרחש. זוהי סיטואציה קשה המעוררת הרבה בהלה וחשש, משום שאני לבד מולם, אני רוצה להתקדם עם המטרות שלמען השגתן התכנסנו, וההתנגדות הזאת מונעת מהקבוצה לעשות את העבודה בעוד השעון מתקתק….

בנקודה זו אזכיר לעצמי שוב ושוב שההתנגדות איננה אישית נגדי, אף על פי שהיא מופנית כלפיי.  אבין שזהו ביטוי של קושי ואף מצוקה של המתנגד או הקבוצה, ושאני כמנחה וכמובילת הקבוצה משמשת כקרקע לספיגת קשיים אלה. ומעל לכל אזכיר לעצמי, שהתנגדויות הן חלק טבעי ואף הכרחי בכל תהליך של שינוי! העובדה שהן באות לידי ביטוי בחדר ובקבוצה מאפשרת לנו לעבד אותן יחד ולצמוח באמצעותן. טוב שהן הגיעו לחדר, משום שעכשיו נוכל ללמוד מהן על הסיטואציה וניטיב להבין את הקבוצה, את חששותיה וקשייה, נקבל את התחושות הללו ונוכל לפנות את המקום לתהליך של צמיחה ולהתקדמות משותפת. כמו בסרטון ההסברה במטוס, אזכור שעליי להניח את "מסכת החמצן" קודם כול על עצמי כדי שאוכל לסייע לאחרים.

פניות ונכונות להקשבה

לאחר ההכרה האמפתית בתחושות שעלו בי ארגיש רגיעה ואוכל להתפנות להקשבה לקבוצה. אוכל לבחור לא להגיב באמצעות תקיפה והגנה, שהן התגובות האינטואיטיביות הראשונית שהבחנתי בהן בשלב הקודם. עתה אוכל לנסות ולהתפנות להקשבה: להקשיב למסר הרגשי הסמוי העומד בבסיס ההתנגדות. זו אינה התנגדות לתוכן, אם כי לרוב זהו האופן הגלוי שבו היא מבוטאת. ננסה להבין מה עומד מאחורי משפטי התנגדות שונים: "אני לא מבין את התהליך", "כבר נמאס לי", "משעמם", או כמו במקרה שהבאנו: "דיברנו עליו בישיבת המורים, הוא מהווה בעיה בכל השיעורים, המחנכת בתהליך מול הוריו".

לשם הקשבה אפשר להיעזר בתרגיל הכפילים. באמצעות סימולציה של השמעת הקול המתנגד שישמיע את ביטויי ההתנגדות נזמין את המשתתפים לבוא ולעמוד מאחוריו ולהדהד בקול את התחושות והרגשות שאולי עומדים מאחורי הדברים: אולי זהו ביטוי לתחושה של חוסר ביטחון ואי-ודאות ממה שעלול לקרות בקבוצה; ייתכן שיש כאן תגובה על חוויית הסמכות של המנחה שמערערת על המתנגד. שמא אבין שאצטרך לשנות את התנהגותי כמורה כפי שאני נוהגת מימים ימימה? אולי ההתנגדות היא ביטוי לצורך בהשגת רווח משני, כגון חיזוק מעמד בקבוצה וביטחון עצמי. אולי זה ביטוי חיצוני לחוסר רצון להיפרד (במפגשים לקראת סיום התהליך) או חשש מהמעבר לשלב הבא, שבו המשתתפים עצמם הופכים למנחים?

ההבנה שההתנגדות מבוססת על חוויה רגשית תאפשר לנו להפסיק לנהל פינג-פונג של שאלות ותגובות ברמת התוכן, שלא יסייעו לנו להתקדם בתהליך ולנסות למצוא את הדרך לתקשר עם החוויה והרגש המניעים את ההתנגדות בבסיסה.

בחירה בהמשך ההתערבות

בשלב זה אני רגועה ופנויה די הצורך כדי להחליט ולבחור כיצד להתקדם.

עברתי כמנחה תהליך פנימי של הרגעה ואמפתיה לעצמי, של מתן משמעות ופרשנות לחוויה הרגשית העומדת בבסיס ההתנגדות ושל קבלת ההתנגדות כהזדמנות שאנו מקבלים בברכה (למרות הקושי) מתוך אמונה שנצמח ממנה יחד. לעיתים, עצם התהליך הזה  עובר לקבוצה ומשפיעה לטובה על האווירה בחדר (תסריט א במתווה) במצב זה אוכל להחזיר את הקבוצה להמשך תהליך העבודה מתוך רגישות מחודשת לסיטואציה שהתבררה לי. אוכל לבחור מחדש איזה מידע להדגיש ואילו הבהרות נדרשות, או לחזור על כך. תוך כדי העבודה שהתחדשה אמשיך לתמוך בקבוצה באמצעות התערבויות אמפתיות המעניקות תחושה של קבלה, הכלה וביטחון במנחה, בתהליך ובקבוצה כולה.

לפעמים, כשעוצמת ההתנגדות חזקה מאוד ואולי מבטאת קול קבוצתי חזק העומד בבסיס ההתנגדות או משום שאני חשה שהשיחה הקבוצתית שתתאפשר תסייע לקבוצה להתפתח מבחינות שונות ותיצור רווח משמעותי לקבוצה – אבחר לפַנות זמן ולעורר שיח פתוח וגלוי שמטרתו להבהיר לעומק את רחשי הקבוצה ותחושות חבריה (תסריט ב במתווה). כשההתנגדות נמשכת, ממילא איננו מתקדמים בתהליך העבודה, ובמקרה כזה, על אף התחושה של בזבוז זמן, עצירה מודעת לשם שיחה שתחשוף את התחושות והחששות היא הדרך הנכונה – ולעיתים גם היחידה – לאפשר את המשך התהליך.

במקרה זה הבחירה להקדיש זמן על חשבון הפעילות וההתקדמות תיעשה מתוך הכרה בתרומת השיח להמשך מלא יותר של התהליךאשקף את המצב לקבוצה ואסביר את הבחירה שלי לעסוק בנושא, אזמין את המשתתפים להתייחס לסיטואציה ולתת ביטוי לתחושותיהם ולמחשבותיהם.

אשאל ישירות על התחושות והרגשות שהובילו לקושי ולהתנגדות.

אזמין קולות נוספים מתוך הקבוצה שיעזרו לאזן ולהרגיע את החששות. נקודות מבט שונות מאפשרות להתבונן במצב באופן מפתיע ומחדש ולעיתים משנות את דרך ההתבוננות של הקבוצה במצב.

אתן תוקף ולגיטימציה לרגשות ולקשיים. לא אזלזל או אפגע חלילה במישהו מחברי הקבוצה. אנקוט פנייה קבוצתית ולא אישית.

אמשיג את הקולות השונים שעלו בשיח ואקשר אותם לתוכן שרצינו לעסוק בו או למטרה של הקבוצה.

לבסוף, כשארגיש שבאה העת ושהקבוצה בשלה לכך, אסגור את התהליך המשני שפתחנו לשם בירור ושיח ואבקש באופן ברור מהקבוצה לחזור יחד לתהליך העבודה באמצעות התובנות החדשות שיצרנו.

במצבים מסוימים אנסה לפעול על פי תסריט א, ואחרי שלב האמפתיה לעצמי והבנת המסר הרגשי שמסתתר מאחורי ההתנגדות, כשתירגע האווירה בחדר וקולות ההתנגדות יתפוגגו, אחזור עם הקבוצה לתהליך העבודה. אם אווכח שההתנגדות נמשכת או חוזרת ושהרגיעה הייתה זמנית, אבין  שמתחת לפני השטח הדברים עדיין רוחשים והתהליך עדיין תקוע – ואז אבחר לפעול על פי תסריט ב: לפתוח בשיח גלוי על ההתנגדות החוסמת ועל הרגשות העומדים בבסיסה, במטרה להבין את המסר המדויק. אחת הנקודות המשמעותיות בהתבוננות הזאת בהתנגדויות היא יכולתה להציע למנחה בחירה מודעת לקראת המשך הפעולה. הדבר לא רק מחזק את המנחה ואת תחושת הביטחון העצמי שלה, אלא פועל באופן דומה כלפי הקבוצה. חברי הקבוצה מבינים שהמנחה מסוגלת להתמודד איתם ומאמינה בהם וביכולתם לקיים תהליכים, להתקדם, לצמוח ולפעול יחד בהנחייתה.

בסיום הסדנה אמרה אחת המנחות בכנות מרשימה: "עד כה התמקצעתי ב'טאטוא' התנגדויות ובניסיון להתעלם מהן. עכשיו, משהבנתי שהתנגדויות הן מרכיב אינטגרלי והכרחי בתהליך של שינוי ושמאחוריהן מסתתר מסר חשוב – אני רק מחכה להתנגדות הבאה שתבוא!"

אם אין התנגדות, אין תהליך – התנגדות היא הזדמנות! אם נזכור זאת בפעם הבאה שתופיע התנגדות (והיא תופיע, כבר אמרנו), אולי אחרי שנזהה את החשש האוטומטי גם נוכל לחייך לעצמנו ולשמוח קצת בלב על הקבוצה שמאמינה בי כמנחה ומזמנת לכולנו הזדמנות לבחור כיצד לצמוח יחד בתהליך. כבני אדם, כמורות וכמנחות יותר קשובים ומודעים.

0
2902