בלוג

התשמע קולי או איך יוצרים בקבוצה מרחב לריבוי קולות?

מאת: מיכל בן זקן

מהו הקול הדומיננטי שלכן? איזה קול אתן נוהגות להשמיע בקבוצות שאתן משתתפות בהן? האם זהו קול מערער, מתנגד, או דווקא פייסני? האם אתן אלו שנוהגות לעצור ולשאול שאלות או דווקא אלו שרוצות להתקדם הלאה מבלי להתעכב? מה מונע מכן לומר לעיתים בגלוי את מה שאתן חושבות?

בקבוצה יש קולות מרובים ומגוונים. לא בכדי אמרו חז"ל על בני האדם : "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב). ולמרות זאת, לעיתים נדמה שאנו נכנסות לחדר שמתקיים בו קונסנזוס. קול אחד עובר כחוט השני בין כל חברי וחברות הקבוצה. כל ניסיון לערער על הקול הזה, להוסיף לו גוון, עולה בתוהו, וכך נקלעים למצב שאינו מאפשר צמיחה, התפתחות ולמידה מיטבית. מוּכר לכן?

אז מה עושים? איך מזמנים קולות נוספים לקבוצה ולמה זה חשוב כל כך? בשאלות אלו דנו והעמקנו במפגש השני של סדנת מיומנויות הנחיה של מהלך השקפה. טור זה פורס לפניכן את התורה כולה על רגל אחת.

אז מהו הקול האופייני לכן, איזה קול אתן נוהגות להשמיע?

בשאלה הזאת פתחנו את המפגש. כל משתתפת התבקשה לחשוב על קול אופייני לה ולשתף בכך את חברות הקבוצה. התגובות היו רבות: "אני מביאה קול הוליסטי, קול שמסכם ומחזיק את כל הקולות יחד"; "אני מביאה קול שונה, יצירתי, מביאה בדרך כלל קול שלא נוכח במפגש, קול מאתגר"; "אני מביאה קול מעכב, קול שלפעמים יכול להיות לא נעים, קול שואל"; "אני מאלה שכשיש שתיקה מרגישה שאני חייבת לומר משהו, מפחדת שיהיה לא נעים".

"ועם איזה קול קשה לכן? אילו קולות מעוררים בכן חוסר סבלנות או אי נחת?". התשובות היו: "לי קשה עם קולות יהירים, של משתתפים שיודעים הכול"; "לי קשה עם כאלה שיש להם תמיד מה להגיד, ששואלים שאלות על כל דבר, כאלה שתמיד מעכבים את כולם".

כבר אמרנו שהעבודה המרכזית של מנחת הקבוצות עוברת דרך התבוננות. ראשית,  התבוננות פנימית. בבואי להנחות קבוצה עליי לשאול את עצמי באומץ: אילו קולות אני חוסמת כמנחה מבלי לשים לב? האם יש קולות שאני חוסמת בכוונה תחילה? גם חשוב שאתבונן בתמות משותפות שחוזרות על עצמן בקבוצות השונות שאני מנחה: האם יש שם "קולות" מושתקים? האם יש משהו בקולות שחוזר על עצמו? מה בי כמנחה חוסם או מעכב השמעה של קול מסוים בחדר?

איך זה נראה כשהרבה קולות נשארים בחוץ? בואו נפשיל שרוולים ונתנסה בסימולציה

בחלק הזה של המפגש התבקשה אחת המשתתפות להביא מבעוד מועד דילמה מקבוצה שלה ולהציגה לפני המשתתפות. המשתתפת גוללה באוזני הקבוצה מקרה שבו בקבוצת מורות מובילות שהיא מנחה, הנפגשות להכשרה בפסג"ה אחת לשבועיים, הביעו מורת רוח מהקושי להגיע בזמן ולמצוא חניה באזור. חברות הקבוצה הפנו כעס רב כלפי המנחה, כלפי הפסג"ה וכלפי משרד החינוך על הדרישה לנוכחות מלאה ועקבית בתוך מציאות בלתי אפשרית. כל ניסיונות המנחה להציע פתרונות חלופיים ולסייע לקבוצה עלו בתוהו.

עם סיום דברי המשתתפת ביקשה המנחה ביקשה לעשות סימולציה עם הקבוצה ולבצע משחק תפקידים על פי הסיטואציה שהוצגה. כל משתתפת קיבלה כרטיסייה ובה נכתב איזה  קול עליה להביא למעגל ומהי המוטיבציה הפנימית שלה להבאתו. לאלו שלא השתתפו במשחק התפקידים ניתנה ההזדמנות לתפקד ככפילות. הן יכלו לעמוד מאחורי אחת המשתתפות ולבטא קול פנימי שלה שלא נאמר, או להתיישב בתוך המעגל ולהביא קול נוסף שטרם נשמע בחדר, לא בהכרח על ידי מישהי ספציפית.

היות שהמנחה רצתה להמחיש לקבוצה מצב של תקיעות שאין בו ריבוי קולות, תודרכו המשתתפות מראש להביא קולות פייסניים ומרצים ולדבר בקול אחד.

בסיום התרגיל אספה המנחה את התחושות שהביעו המשתתפות:

 "היה לי מאוד קשה, הקול שנתנו לי שיתק אותי, זה קול הפוך למי שאני";  "בתוך כל ההצגה הזו, בשלב מסוים כעסתי שהמשתתפות לא רואות אותי, לא אמפתיות למצב שלי, הרגשתי שהן מסתכלות עליי במבט של 'למה את קשורה ואיך את מעיזה?'"; "הרגשתי שכל מה שעומד לנגד עיניי הוא להגן על המשתתפת שהביאה את הדילמה ושזה ממש תקע את הקבוצה, לא ראיתי כלום מלבד זה"; "עבורי, האפשרות להיות כפילה ולהגיד מה שבא לי שחררה אותי. אני בדרך כלל מאוד מחשבת מה שאני אומרת ומאוד נזהרת לא לפגוע ולא להביא קול מערער"; "אני הרגשתי שהשיח תקוע, לא זז לשום מקום".

אם כן, נאספו חוויות שונות ומגוונות. חלק מהמשתתפות שיתפו בקושי רב לשחק את התפקיד שניתן להן, ואחרות אמרו שהאפשרות שלהן להדהד קול פנימי של מישהי ולהיות כפילה שלה דווקא שחררה אותן ואפשרה להן להגיד משהו שהן לא בהכרח היו אומרות בסיטואציה אחרת. ההתנסות במשחק תפקידים עוררה דיון מעניין וחשוב על המקום של כל אחת כמשתתפת וכמנחה ועל יכולתה לאתגר את הקול האופייני לה ולהתנסות בהשמעת קולות אחרים.

ריבוי קולות – מורה נבוכות או הַכּי את המומחית:

אחד התפקידים שלי כמנחה הוא לזמן עוד קולות לחדר. מה חשוב שאדע כדי לעמוד במשימה? שאלנו את לילך ינאי, מנחת הסדנה, כמה שאלות מהותיות בנושא:

  • הנחת היסוד שלי היא שריבוי קולות מעמיק את השיח ומצמיח את הקבוצה. כשאני מרגישה שקול אחד משתלט על השיח, אני יודעת שהקבוצה לא במצב מיטבי של עבודה. כלומר, אחד הפרמטרים שמצביע על קבוצה שעובדת הוא שיש בה קולות שונים ומגוונים.
  • אבל זה לא בעייתי? זה לא מציב אותי כל הזמן בעמדה חשדנית, לא טבעית?
  • כמנחה, את לומדת לאזן בין האמון שיש לך בקבוצה ובמשתתפות לבין הידיעה הפנימית שיש רבדים עמוקים יותר וקולות נוספים מתחת לפני השטח, שהדברים שנאמרים הם נכונים חלקית. אנחנו באות מראש עם הבנה שיש כאן פוטנציאל לא ממומש. אם תרצי, זו אקסיומה שאנחנו צריכות לעבוד לאורה: קבוצה עם קול אחד זה לא אמת!***אולי: קבוצה שיש בה קול אחד אינה קבוצה
  • כשקולות חסומים זה קשור לתהליך שהקבוצה עוברת ולדינמיקה הקבוצתית ולא לתוכן.
  • למה את מתכוונת?
  • אני מתכוונת לכך שתמיד מתחת למעגל התוכן ולפעילות שהבאנו רוחשת דינמיקה. יש רובד גלוי ורובד סמוי. בכל קבוצה שאנחנו מנחות יש מגוון רחב של מצבים בקרב המשתתפות. למשל, יש מישהי חדשה שמנסה להתמקם ויש מישהי שנפגעה במפגש הקודם ומישהי שהיה לה יום קשה ומישהו שחשוב לו לגונן על חבר שלו. אחד הדברים שהמנחה אמונה עליו הוא להניע את הדינמיקה הזאת ולהתמודד עם הקולות האלה. אני אבחר כיצד לפעול כמנחה, אך חשוב שאהיה מודעת לקולות העמוקים שנמצאים מתחת לפני השטח.
  • ומה קורה אם אני נמצאת בארגון שאינו מאפשר ריבוי קולות? שדעות מגוונות לא בהכרח מתקבלות בו בעין יפה?
  • זאת נקודה מאוד חשובה. עבודה קבוצתית היא פוליטית. יש כאן תפיסה ערכית. הנחות היסוד שעליהן היא מושתתת הן שבכל קבוצה יש ריבוי קולות ושזו הדרך ללמידה ולהעמקת השיח. בארגון שלא מאמץ את התפיסה הזאת לא יכולה להתקיים עבודה קבוצתית מיטבית.
  • איך ריבוי קולות גורם להעמקת השיח?
  • שיח בין עמדות שונות מוביל אותי לבירור מעמיק יותר של התפיסה שלי. הוא מערער על התפיסה שלי ומאפשר לי להעמיד אותה בבחינה מחודשת. זאת למידה שנובעת לא רק מההצפה של הקולות אלא גם מהחיכוך ביניהם.
  • את יכולה לתת דוגמה?
  • בטח. למשל בשיח הפדגוגי: אם אני נוקטת עמדה ברורה בשאלה איך המורה צריך לפעול בכיתה והקבוצה מגיבה לעמדה הזו, בין שזה דרך שאלות ובין שזה דרך התייחסויות אותנטיות ורגשיות, זה יוביל אותי לבדק בית, לחשיבה על העמדה שלי מחדש ואולי להרחבתה לדרכי פעולה נוספות. ניקח דוגמה מתחום אחר: קבוצת הורים. למה דווקא קבוצת הורים ולא ייעוץ אישי? הנחת המוצא היא, שלאנשים שנמצאים בפוזיציה דומה יש תשובות שונות על אותה שאלה, כל אחד מופעל על ידי משהו אחר. כך למשל יכול להגיע הורה עם תפיסה נוקשה וחד חד ערכית, לעומת הורים שאוחזים בתפיסה רכה יותר. ההורה הזה שומע גישות שונות ואפשרויות שונות של תקשורת. בסופו של דבר הוא מגיע לגישה מאוזנת יותר עם איזושהי הרחבה אנשים חושבים אחרת ופועלים אחרת בסוגיות זהות. המפגש עם השוני הזה מאפשר לי כמשתתפת להרחיב את אופקיי, לחוש תחושות חדשות, וכל אלה יוצרים תנועה פנימית, התרחבות. התהליך הקבוצתי הוא דינמי – כמשתתפת הוא מאפשר מנעד רחב של תגובות: פעם השיח יבצר אותי בעמדתי ופעם הוא יוביל אותי לאמץ עמדה אחרת.
  • אבל לפעמים במקומות מסוימים חילוקי דעות נתפסים כמשהו שלילי.

זו נקודה שכדאי לתת עליה את הדעת. לעיתים המוטיבציה עיקרית היא טשטוש הקונפליקט ולעיתים מתקיים קונפליקט שלא מאפשר להקשיב. אלה שני קצוות של אותו הדבר: בקצה האחד יש מציאות שבה מרפדים הכול, מטשטשים ויוצרים מצג שווא של אידיליה, ובקצה השני יש מציאות שבה לא רוצים לשמוע משהו אחר ולכן עושים הכול כדי לא להקשיב ונאחזים בקונפליקט בכל מחיר.

  • אבל לפעמים אני כמנחה שומעת קולות נעימים לי ולא בא לי לפוצץ את הבועה. אני לא רוצה לשמוע קולות שיעכירו את האווירה.
  • בשאלה הזו בעצם טמון כלי עבודה. כשאני מזהה שיש צמצום בקולות אני יכולה לשאול את עצמי – אולי אני כמנחה מזמנת רק קולות נעימים לי? נוחים לי? אולי יש קול שאני מפחדת לשמוע?
  • נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה היא השתקה של קולות שאני גורמת לה כשאני חובשת את כובע ה"מטפלת". כשאני נמצאת בעמדה שרוצה לייעץ או לפתור ומאפשרת רק גילויי אמפתיה, אני מתעלמת מהדילמה.

מה בין קול דומיננטי, קול קבוצתי וקול שהופך לתפקיד?

בחלק הזה של המפגש הגדירה המנחה כמה מושגי יסוד שעלינו להכיר כמנחות קבוצות:

קול קבוצתי: קול קבוצתי הוא קול הקיים בקבוצה אך אינו שופר של הקבוצה כולה. הוא לאו דווקא קול מרכזי, אך שייך ליותר ממשתתף אחד. הקול הזה רוחש בתוך הקבוצה.

כדאי לזכור: כמנחה עליי להיות ערנית לקול הזה ולתת לו לבוא לידי ביטוי, לעיתים על ידי פנייה בשאלה ברורה לקבוצה: "האם יש מישהו נוסף שחושב כך שחש כך? לעיתים אני יכולה לבחור לא להקשיב לקול הזה, לא לאפשר לו לבוא לידי ביטוי אך חשוב שזו תהיה בחירה  מודעת.

דוגמה לקול קבוצתי עלתה במפגש הראשון. המנחה הגדירה את החוקים והכללים שחשוב לה שיתקיימו בתוך הקבוצה. אחד הדברים שהיא ביקשה הוא שהמשתתפות לא ייצאו לשירותים אלא בזמן ההפסקה, היות שיציאה מהחדר פוגעת ברצף המפגש ובריכוז. לקראת סוף המפגש אמרה אחת המשתתפות שהחוק הזה קשה לה במיוחד ושהיא מבקשת מהמנחה לחשוב עליו שנית ולסמוך עליהן ועל שיקול דעתן. מיד הצטרפו אליה שלוש משתתפות וחיזקו את דבריה. אילו הייתה המנחה בוחרת להשתיק את הקול של אותה משתתפת, היא לא הייתה יודעת שמדובר בקול קבוצתי.

קול דומיננטי: קול שמשתלט. קול עם כוח. לא תמיד הוא נחלת כולם, אבל הוא משרת אחרים שמעוניינים בו. קול הופך לדומיננטי מכיוון שהקבוצה משתפת פעולה עם בעל הקול וזקוקה לו. הסיבות להיווצרות קול דומיננטי הן רבות ומגוונות: פחד, הסכמה, הימנעות וכדומה. הדבר שעוזר לי כמנחה הוא הידיעה שבצידו יש קולות נוספים.

תפקיד וקול: קול החוזר על עצמו שוב ושוב הופך לתפקיד. התפקיד משרת גם את הקבוצה, כי היא זקוקה לו. כלומר, זה עובד באופן דו-סטרי – יש סיבה הן לכך שמישהו מקבל על עצמו תפקיד מסוים והן לכך שהקבוצה מעניקה לו את התפקיד. למשל, כשקבוצה מתמודדת עם תחושות מורכבות כמו כעס ואכזבה, היא מחפשת קול שישמיע זאת עבורה. המשתתף ה"נבחר" למעשה משרת את הקבוצה, הוא מביא קול מעכב ומערער, ובכך מסייע לקבוצה. שאר הפרטים בקבוצה סומכים עליו ומצליחים לחמוק מהתמודדות מול המנחה ומול עצמם, בכך שלמעשה הם מטילים את האחריות על המשתתף ה"לא מרוצה".

איך עושים את זה? המדריך לזימון קולות

החלק האחרון של המפגש עסק בארגז הכלים העומד לרשות המנחה בבואה לזמן ולחשוף קולות שונים ובכך לאתגר את השיח:

סיוע למשתתפים שמתקשים להתבטא

  • פירוק המעגל לקבוצות קטנות – מאפשר לכל משתתפת להתבטא, ויכול גם להקל על משתתפות שמתקשות לדבר לפני קבוצה גדולה.
  • סבב – מאפשר לכולן לבטא את עצמן. לעיתים משתתף בקבוצה ידבר רק אם פונים אליו באופן יזום.
  • גילוי אמפתיה כלפי קולות אחרים וקולות חסומים

התערבויות אקטיביות של המנחה

  • פנייה לקבוצה בשאלה ברורה – האם יש מישהי שחושבת אחרת? האם יש עוד קולות?
  • שיקוף – אני רואה שיש כאן קול אחיד, יש סיבה לכך לדעתכן?
  • תהליכים מקבילים – חשוב להיות מודעות לכך שמה שקורה אצלי קורה בקבוצה. אם קשה לי כמנחה עם קול מסוים ואני לא רוצה לשמוע אותו, ייתכן שבאופן לא מודע אדיר אותו.

מתן כלים השלכתיים ומשחקי תפקידים

  • משחקי תפקידים – סימולציות, שימוש בכפילים
  • שימוש בכלים מטפוריים – קלפים, סיפורים, תמונות וכדומה

יש עוד מתודות וכלים מגוונים להעמיק את השיח ולחשוף קולות רבים, אך הדבר החשוב ביותר הוא שכלול ופיתוח היכולת שלנו להתבונן על עצמנו ועל הסביבה ולשאול שאלות עמוקות. ההיכרות עם עצמנו, עם הקול הפנימי שלנו, עם הקולות שקשה לנו להתמודד איתם ועם הרבדים הסמויים הנמצאים מתחת לפני השטח בתוך הקבוצות שאנחנו מנחות, בלי ספק  תסייע לנו ליצור סביבה פורייה ומצמיחה.

0
2770