בלוג

מפתחות להשקפה: שיחה עם מוטי רוזנר, ממייסדי המהלך

מאת: אסף שטיין

ריאיון עם מוטי רוזנר, ממייסדי מהלך השקפה – מורים מובילים

כל מי שמבקר באתר השקפה לא יכול להתעלם מסרטון ובו דמות שנסונייר מנגן באקרודיון בלב יער ירושלמי. בסרטון מוליך הנגן את הצופים לטיול בקהילות הלמידה ברחבי הארץ בהמחישו את עקרונות המהלך בעזרת דימויים מעולם האמנות והמוזיקה. מי שמכיר את הנגן שמאחורי האקורדיון, מוטי רוזנר, יכול להעיד שהסרטון לוכד באופן מדויק את האיש ואת העבודה עימו. התנהלותו מלווה בנינוחות מחויכת, במנוד ראש קשוב, במטפורות ובאמרות כנף המתבלות את העשייה בניחוח ייחודי.

מוטי הוא האב המייסד של מהלך השקפה. עתה הוא פורש מעבודתו במשרד החינוך, ואנו בחרנו לנצל את הרגע ולתפוס אותו לשיחת עומק. מבחינתנו, במו"פ השקפה זו הזדמנות להסתכל גם אחורה, להתבונן בצעדים שקדמו להקמת המהלך ובהחלטות שמעצבות את דרכנו גם היום. זו גם הזדמנות לשמוע מאדם שהקדיש את חייו לחינוך ולפיתוח מקצועי של מורים ושנמצא כעת בנקודה המאפשרת לו להציג תפיסת עולם סדורה ומעניינת. כמובן, תפיסה זו שזורה בדימויים רבים ובציטוטים מאמרות כנף של אישים מגוונים, החל מהרב קוק (להרבות טוב בעולם) ועד ג'ורג' ברנרד שו (לתפור לכל אדם "בגד" על פי מידותיו).  

מוטי רוזנר נולד בירושלים ומעולם לא עזב את העיר. הריאיון עימו נערך בבנייני משרד החינוך בעיר. כבן להורים ניצולי שואה התחיל לכתוב דוקטורט בנושא השואה (והפסיק עם קבלת התפקיד במשרד), מגיל שבע הוא ניגן באקורדיון, אבל את העניין בתחום החינוך התחיל עוד קודם: "אמא שלי אומרת שכבר מגיל שלוש. אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי הוא שאני מוביל קבוצת חברים לטיול בשדה ומסביר להם כל הזמן. אחר כך המשכתי לתנועת הנוער (בני עקיבא והצופים) ולהדרכה בחיל השריון". עם סיום הלימודים לתואר ראשון (פסיכולוגיה וחינוך בבר-אילן), התקבל מוטי לעבוד בצוות המדריכים הראשון של מכון מליץ לחינוך לתרבות יהודית, ושם התקדם עד לתפקיד המנהל. אחרי 20 שנה במליץ (שבהן שהה שנים מספר עם המשפחה בשליחות בלונדון ובלוס אנג'לס) החליט על שינוי, וכך הגיע לתפקיד בתחום קידום הזהות היהודית במשרד החינוך ומשם, לבסוף, אל תחום הפיתוח המקצועי של מורים.     

פיתוח מקצועי של מורים: מלימודי גמרא ועד גמישות פדגוגית

תפיסת העולם הפדגוגית של מוטי, ובהמשכה גם גישתו לפיתוח מקצועי, שואבת בראש ובראשונה מן ההתנסות שלו בלימודי גמרא, עוד כתלמיד תיכון: "מה שיפה בתלמוד זה שהוא בנוי בצורה מעגלית. מתחילים בסוגיה, וממנה ממשיכים לבנות ולהוסיף". כשנכנס לתפקידו במשרד החינוך כאחראי על הפיתוח המקצועי השתדל ליישם שינוי ברוח זו: "כשנכנסתי לתפקיד, התפיסה המובילה הייתה שעומד מרצה מול 30-20 איש בחדר, והוא מעביר להם את החומר […]. החלטנו, אני, כמנהל אגף וגילה נגר כמנהלת מינהל להוציא מסמך שכותרתו 'גמישות פדגוגית'. הבנו שהפורמט שבו מורה או  גננת פוגשת מרצה אחרי יום ההוראה וכל צוות בית הספר מחויב לשמוע אותו, הוא לא מספיק טוב. אמרנו למנהלים: אתם יכולים להתאים את ההכשרה לצוות המורים שלכם, לפי הצורך. ואז התחילה תנועה. אנשים אמרו, וואלה, זה כדאי… זה משתלם. נכנסו גורמי מגזר שלישי ואקדמיה אל בתי הספר, ומורים נחשפו למגוון של גישות ושיטות חדשות בהוראה. אפשר להגיד שעברנו בתחום ההשתלמויות והפיתוח המקצועי מתמונת מצב של one size לתפירה בהזמנה. זה היה חידוש גדול. ידועה האמירה של ג'ורג' ברנרד שו: 'האדם היחיד שאני מעריך הוא החייט שלי, מפני שהוא מודד את מידותיי בכל פגישה מחדש, בעוד האחרים מחזיקים במידותיי הישנות ומצפים שאתאים את עצמי אליהן'. כמו בחייטות, כך גם בהכשרה מקצועית צריך להתאים לכל מורה את מה שרלוונטי למידותיו – לעשייה המקצועית שלו, לוותק שלו ולמה שהוא צריך בחיים".

הקמת מהלך השקפה: "בהתחלה חשבנו לקרוא להם [למורים המובילים] 'עושי קסם'" 

כדי להמחיש עד כמה חדשנית הייתה התפיסה של גמישות פדגוגית, ובעקבותיה למידת עמיתים בקהילת למידה, ואפילו נתפסה כמשהו המאיים על הידע ועל הסמכות האקדמית, משתף מוטי באירוע שזכור לו היטב מלפני כעשור: "כמנהל האגף הלכתי עם כמה בכירים במשרד החינוך לביקור בבית ספר בראש העין. נכנסנו עם כל הפמליה לבית הספר, ובדרכנו אל המנהלת עברנו בחדר המורים. ראיתי שם חמש מורות עוברות על עיתוני הבוקר וחושבות ביחד מה ואיך להעביר מתוכם בשיעור מחנך. עצרתי, האזנתי להן והתרשמתי עמוקות. אמרתי בהתלהבות למפקחת שעמדה לידי [עינת רום, היום מנהלת אגף א', פיתוח מקצועי עובדי הוראה. א"ש]: 'את רואה, זה פיתוח מקצועי מיטבי! יושבים יחד ומתכננים מה להעביר בכיתה. חושבים על רלוונטיות לתלמידים'. בכיר אחר, מנציגי המשרד שהיה איתי בסיור השיב בזלזול ובצחוק:  'באמת!? אתה חושב שמעכשיו כל חמישה מורים שישבו יחד יקבלו על זה גמול השתלמות ותקרא לזה פיתוח מקצועי?'. עניתי לו,  'כן, בטח!', כי החושים אמרו לי כל הדרך שצריך להתאים דברים."

בתוך שנה וחצי, ובמאמץ משולב של היוזמה למחקר יישומי בחינוך, משרד החינוך, קרן טראמפ וקרן ויד הנדיב, נכתבו מסמך עקרונות ומסמך יישום. "אני חושב שבעבודת התכנון הזאת טמונה הצלחת המהלך", העיד מוטי, "הכנו תכנית עבודה לחמש שנים, והשאיפה היא לגדול כמה שיותר, כדי שמורים יחוו את החוויה הזאת שנקראת 'למידת עמיתים'".

בצד עבודת התכנון הקפדנית שקדמה להשקת המהלך זכורות למוטי היציאה משגרת התכנון הרגילה והעבודה על הצד היצירתי יותר של בחירת השם "השקפה" וההחלטה לקרוא לו "מהלך" ולא "תוכנית"'. הסיבה היא שהשקפה שואפת לחזק תרבות למידה לאורך זמן, בעוד המילה תוכנית, או פרויקט, נתפסת כצרה מדי לשאיפה זו: "לתוכנית ולפרויקט יש התחלה אמצע וסוף, וכאן זה שונה". גם  ההגדרה "מורים מובילים", שנראית היום טבעית ומתאימה, היא פרי מחשבה ועבודה יצירתית על מילון המושגים שינחה את הלמידה בשטח: "אני זוכר שישבנו במשרדים של חברת המיתוג פירמידה, וזה היה כמו דיסנילנד, משהו שונה וצבעוני שלא מכירים במשרד החינוך. חיפשנו שמות: איך נקרא למורים מובילים? בהתחלה אפילו חשבנו לקרוא להם 'עושי קסם'".

פנייה לדור העתיד של מובילי מערכת החינוך – קחו חלק בקהילת למידה

במורים המובילים רואה מוטי עתודה להנהגת מערכת החינוך בדורות הבאים: "ההתפתחות המקצועית של מורים מובילים יכולה להיות אנכית – לתפקידים ניהוליים בבית הספר, או רוחבית – כלומר לבסס עצמם כמורים מוערכים, בעלי ניסיון, בבית הספר. לאחרונה התחלנו לגלגל במינהל מחשבה, שמורה שרוצה להיות מדריך במשרד החינוך, בכל תפקיד הדרכה, דרישת סף עבורו תהיה התנסות כמורה מוביל או כמורה חונך. זה עדיין לא מוסכם, אבל זה הרציונל שאני מציע ומאמין שיהיה הלך הרוח בעתיד". 

אתגרים לעתיד: בניית קהילות משפיעות, חיזוק המוטיבציה ללמידה לאורך זמן, והרחבת מעגל ההשפעה אל התלמידים

בשיחה עם מוטי עולים גם אתגרים העומדים בפני מהלך השקפה ובהם יצירת שיתופי פעולה עם פעילויות וגורמים נוספים במשרד החינוך ושמירה על קהילת למידה שתישאר תוססת, חקרנית וסקרנית לאורך שנים. גם לאתגרים אלו ניגש מוטי באופטימיות, תוך שימוש בדימוי (הפעם מעולם הרפואה): "במקום שבו קהילת הלמידה עובדת כמו שצריך, מורים מתחילים להרגיש שהם יודעים פחות ממה שהם חשבו כשהתחילו את התהליך. מתעוררת בהם מוטיבציה ללמוד יותר. אבל אם מורה מרגיש מיצוי כחבר קהילה, אני אגיד לו: 'בוא תהיה מורה מוביל, ואחר כך מנחה של מורים מובילים'. לאט לאט המהלך הזה ילך ויתרחב. אני מרגיש שזה כמו וירוס, שאם נדבקת בו, אין שום דרך להיפטר מזה. אם חווית פיתוח מקצועי בקבוצת למידה, במרחב פתוח-בטוח, עם מורים חברים, לא תרצה לוותר על זה".

במבט לעתיד, מוטי מדגיש את חשיבותו של מהלך השקפה לצד מסלולי למידה אחרים, מתוך השפעה הדדית: "צריך לזכור שיש מקום למגוון מסלולי פיתוח. זה לא בא במקום מרכזי הפסג"ה, שעושים עבודה מדהימה, או במקום המוסדות האקדמיים, שם יודעים לערוך מחקר עבור מורים ולתת הרצאות מדהימות. בכלל, אני חושב שהמתודולוגיה של למידת עמיתים תןך כדי קישור הפרקטיקה לתיאוריה על סמך התנסות מהשטח צריכה להגיע גם לאקדמיה, למקומות שבהם מכשירים את המורים, ואחר כך להגיע אל השיעור בכיתה".

היעד האחרון שמוטי מצביע עליו הוא הגעה של מתודולוגיית החקר בקהילות המורים אל למידת התלמידים: "החלום האמיתי שלי הוא שזה ישפיע גם על למידת התלמידים. שהאופן שבו תלמידים ילמדו בכיתה יהיה דומה למתכונת שבה משתפרים המורים בקהילת הלמידה. כמו בהשראה של הלימוד מעולם הגמרא: זה מעגלי ותוספתי, כל אחד נבנה מהאחר, כל אחד מוסיף את החֶלקָה שלו, פעם נבנה ופעם בונה".  

ובמחשבה קדימה

מי ששנא ללמוד תלמוד עד שגילה את הקסם בלמידה משותפת של סוגיה, הפך לאיש חינוך המתבונן בעין אוהבת ומתפעלת בקהילות הלמידה. הן משקפות עבורו משהו מתרבות הלמידה הבית מדרשית.  הד לכך ניתן באיחולים שמוטי מבקש לשלוח לכלל השותפים: "אני רוצה לאחל למהלך הזה, שמשַנה תרבות ושפה, להיטמע כמשהו ערכי, תפיסתי, שלא מותנה בזמן ומקום. הרב קוק אמר: 'צדיקים גמורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים טוב'; זאת אומרת, במקום לשבת בסלון ולקטר על כל העולם ועל מערכת החינוך ועל המורים, תתחילו אתם לעשות טוב, ואז – אם כל אחד יתחיל בתחום שלו לעשות טיפה טוב – העולם ישתפר. מבחינתי, המהלך הזה מעלה אפשרות לעשות דברים טובים, ואני מאחל לו שיגדל ויגיע לכל מי שנמצא במערכת החינוך, במַטה, במחוזות ובמשרד, ושבעיקר המורים והתלמידים ייהנו ממנו".

0
1384