מאת: עיבוד- טל כרמי
מי לא מכיר את המנטרה שלפיה מורים הם הנכס החשוב ביותר של מערכת החינוך? אין ספק שפיתוח כוח הוראה מעולה הוא משימה בעלת חשיבות מרכזית, אבל הוא גם מהווה אתגר רציני. כדי להשיג מטרה זו יש קודם כול להבין מה הופך את ההוראה למורכבת. מאמרו של דייוויד לאבּארי (Labaree) מספק תובנות בנוגע למקצוע ההוראה, מסביר מדוע מדובר במקצוע מורכב מאוד, ולמה למרות זאת הוא נתפס בקרב רבים כפרקטיקה פשוטה ויומיומית. במאמר זה נתאר את הטענות העיקריות העולות מן המאמר ונמנה את האופנים שבהם מנסה מהלך השקפה מנסה להתמודד עם אתגרי ההוראה.
מקור
Labaree, D. F. (2000). On the nature of teaching and teacher education: Difficult practices that look easy. Journal of Teacher Education, 51(3), 228-233.
הוראה היא עבודה שקשה להעריך את השפעתה. היא מאופיינת באי-בהירות שמקורה במתחים בין מטרות שונות. מורים לא תמיד יודעים מיהם "לקוחותיהם". האם אלו התלמידים? הוריהם? החברה כולה? לכל אחד מ"לקוחות" אלו אינטרסים שונים המכתיבים מטרות שונות ופרקטיקה חינוכית שונה. ובהיעדר מטרות ברורות, קשה לומר מהי עמידה טובה ביעדים.
ואם לא די בכך, יש אינספור משתנים המשפיעים על למידת התלמידים, שאי אפשר לבודד מהם את עבודת המורה, ולכן קשה לאמוד את השפעתה. וממילא, מדידה בחינוך איננה מדויקת. אפשר למדוד הצלחה בביצוע משימות במבחנים, אבל האם מדידה זו מעידה על הידע הרחב יותר שהוא נחלת התלמידים? האם המדידה מעידה על המיומנויות שפיתחו לאורך זמן? ויותר מכול, האם אפשר ללמוד ממנה מה גרם לתלמידים להתפתח?
מאמרו של לאבארי דן באתגרים לא פשוטים במלאכת ההוראה ובאופן שהיא נתפסת בציבור. הוא מתאר את הפער שבין הדימוי הציבורי הבעייתי של ההוראה לבין קשיים שונים של מורים בעבודתם היומיומית. הוא מאפשר להתבונן בפער זה בכנות ולפעול מתוך הכרה בו.
וכעת נעבור לפתרונות…
העניין הוא, שברוב המקרים לבעיות סבוכות אין פתרונות פשוטים. האתגרים שמנינו נובעים מצירוף של גורמים רבים, שלא על כולם יכולים המורים להשפיע. חלקם תלויים במבנה מערכת החינוך, אחרים בתפיסות מושרשות תרבותית, ואחדים הם בעיות אובייקטיביות הכרוכות במציאות חיינו המורכבים. למורים אין אפשרות לשנות גורמים אלו כבמטה קסם. אבל ביכולתם להתמודד הן עם מורכבות המקצוע והן עם התפיסה הרואה בו מקצוע פשוט, באמצעות למידה ושיפור מתמיד של הפרקטיקה שלהם. כדי שהדבר יקרה, לא די בשינוי נקודתי, חד-פעמי או כזה המספק תשובות אחידות, אלו לא יוכל לפתור את הבעיות המורכבות המלוות את ההוראה לאורך שנים רבות. לעומת זאת, אימוץ דפוסי פעולה המובילים לפיתוח המיומנות האישית של המורים ולפרקטיקה המבוססות על שיקול דעתם המקצועי יסייעו להם לקחת חלק פעיל בהתמודדות המתמדת עם האתגרים.
לשם כך דרושה לנו אסטרטגיה. מהלך השקפה מפתח ומקדם אסטרטגיה כזאת. הוא מציע חלופה למציאות הארגונית שבה כל מורה עובד בבדידות בכיתתו. במקום זאת, המהלך משלב אותם בקהילות לומדות, שכל אחת מהן היא מיקרוקוסמוס של קהילה מקצועית רחבה. הקהילות הן מרחב לשיח משותף ומתמשך בין המורים, הכולל תמיכה, היוועצות, ביקורת עמיתים, ניתוח משותף של מקרים, העלאת פתרונות וניסוח דרכי פעולה.
כך נבנית בהדרגה תרבות מקצועית משותפת. השיח המתמשך מאפשר לגבש שפה חינוכית מוסכמת שהיא הכר שעליו צומחת הפרקטיקה המשותפת. כלומר, לא עוד המצב בו כל מורה פועל לבדו לפי תפיסת עולמו החינוכית, אלא גיבוש עקרונות משותפים, המאפשרים התבוננות הדדית בפרקטיקה של כל השותפים על מנת להעריכה ולשפרה. זהו שינוי המוביל ליצירת בסיס מושגי מוכר ומוסכם המקנה בהירות רבה יותר הן ביחס למטרות החינוך, והן ביחס לדרכים להעריך את הקשר שבין פעולות המורה להשפעותיהן על תלמידיו.
לצד זאת מהלך השקפה פועל לפיתוחם ולהפצתם של פרקטיקות וכלים מעשיים המסייעים לפעולת הקהילות. הוא אינו מציע פתרונות ישירים לאתגרי ההוראה, אלא מעודד את גיבושן של פרקטיקות להתמודדות משותפת. הוא מציע מגוון כלים לניהול דיוני הקהילות והכוונתם לעיסוק חקרני במעשה ההוראה. אלו מאפשרים למורים להתפתח – להעמיק את הבנתם בנוגע לאתגרים השונים של ההוראה ולפתח עבורם את המענים המתאימים להם (הן למורים והן לאתגרים).
כך מספק מהלך השקפה מסגרת מארגנת – רעיונית, ארגונית ומקצועית – שבתוכה פועלים המורים. המורים הם אלו שמצמיחים את ידע ההוראה המעשי, ובכך בונים מענה לאתגרי המקצוע.