הצבת גבולות היא אתגר משמעותי עבור מורים ומורות. היא מציבה אותם בפני טלטלה רגשית, המעוררת לא אחת תחושות של אשמה, כעס, בושה או כישלון. הצפה רגשית זו עלולה להוביל לנסיגה מעמדה של סמכות מיטיבה, בין אם באמצעות ויתור על העמדה המקצועית ועל הגבול עצמו, בין אם דרך הפעלת סמכות־יתר, ובין אם בבחירה “להיעלם” ולהימנע מהתמודדות.

חשוב לזכור כי גם כאשר נדמה שהתלמיד או התלמידה מערערים על הסמכות, האחריות על שמירתה נותרת תמיד בידי המורה. עם זאת, סמכות זו אינה מחייבת ידיעת־כל: המורה לא אמורה לדעת "מה בדיוק נכון" עבור התלמיד או התלמידה לעשות. להיפך, עמדת "אי־הידיעה" מאפשרת לבנות יחד עמם אפשרויות פעולה חדשות, מתוך למידה מניסיונות העבר.

בדרך ליישום גישה זו, ישנה נטייה טבעית לגלוש לדפוסים שאינם מקדמים, כגון שיתוף יתר של המורה ברגשותיה, מתן "הוראות הפעלה" ישירות, או הטפות מוסר ארוכות המחליפות את הגבול הקצר והבהיר. הקושי מתעצם לנוכח הסביבה החיצונית: פרקטיקות של חינוך מכליל עלולות לעורר התנגדות מצד הורים, הנהלה, עמיתים ואף מצד התלמידים והתלמידות עצמם. במצב כזה, מורה המבקשת ליישם שפה חדשה זו עשויה לחוש בדידות, ספק עצמי ואיום על מעמדה המקצועי.